יום השואה הזה הוא שונה מבחינתי.

הוא לא כמו כל ימי השואה שעברו עלי עד היום.

זהו יום השואה הראשון שבו אני לא חלק ממסגרת.

בפעם הראשונה אין לי טקס ללכת אליו

אין מי שידבר ויציג את הדברים

יש לי הרגשה כאילו מדובר ביום רגיל ככל הימים.

מאז שאני קטן הרגשתי שאני לא צריך את יום השואה כדי לזכור אותה,

סבתא שלי ז"ל הייתה ניצולת שואה

בעלה הראשון ושני ילדיה נרצחו בידי הנאצים

כשהצעיר בהם חוסל בידי חייל נאצי זמן קצר לאחר שנולד.  

למרות שהיא ניצלה מהנאצים

ההשפעה של השואה עליה הייתה גדולה.

כל חייה היא חיה את השואה, 

דברים אלו גם השפיעו על אבא שלי

והוא מה שמוגדר כדור שני לשואה.

כשטסתי למשלחת לפולין ידעתי שזה משהו שאני חייב לעצמי

לאחי, אחותי, לאבא שלי ולסבתא שלי.

הייתי חייב להיות שם לראות את המקומות הנוראיים האלה.

באותה שנה הרגשתי שאין לי באמת צורך ביום השואה

כדי לעצור רגע ולא לשכוח.

השנה בעצם הבנתי שלטקסים הללו

שבהם הייתי שנה אחרי שנה

והרגשתי כאילו אין לי צורך בהם

הייתה משמעות רצינית בשבילי.

ורק עכשיו כשאני לא חלק ממסגרת

ובעצם לא משתתף באף טקס

אני מרגיש את הצורך באחד שכזה.

לא בגלל שאני שוכח את השואה בחיי היום יום. 

פשוט כי חשוב לא רק לא לשכוח אלא גם לזכור.