אלה הם בעצם שלושת המרכיבים בעיקריים בחייו של כל אדם.
(אם נתעלם לרגע מאהבה ויחסים)

כל החיים אנחנו או לומדים או עובדים או משלבים בין השניים
וחולמים לצאת לחופש.

אחת התקופות שבהן חולמים הכי הרבה על יציאה לחופש
היא הצבא, (שגם הוא סוג של עבודה רק פחות מהנה ומשתלמת)
כשאתה משתחרר אתה בד"כ עוצר קצת
חושב מה לעשות עם עצמך.

במקרה שלי ויתרתי על העצירה הקטנה הזו
ברגע שהשתחררתי מצאתי עבודה
התחלתי ללמוד לפסיכומטרי.
החלטתי פשוט לזרום עם הדברים ולראות מה יצא בסופו של דבר.

אחרי שסיימתי את הפסיכומטרי נרשמתי ללימודים
וביום רביעי האחרון קיבלתי הודעה על כך שהתקבלתי.
והחל מאוקטובר הקרוב אני אתחיל ללמוד לתואר ראשון במשפטים.
דווקא יבוא לי טוב עו"ד לפני השם

בעבודה דברים מתנהלים בערך כמו שאני רוצה
אומנם יש כמה דברים שהייתי מעדיף לשנות
ולמרות שבסה"כ בתקופה האחרונה אפשר להגיד ש"בסדר" לי בעבודה

ובכל זאת ככל הנראה אני לא אשאר שם יותר מידי.

הדבר האחרון שנשאר הוא חופש
וזה בעצם מה שאני עוד צריך להשלים לפני שאני מתחיל ללמוד.
בנתיים יש תוכניות כלליות לגבי חופש

הכיוון הכללי הוא חו"ל עדיין לא יעד מסויים,

השאיפה היא ליותר מטיול אחד

ובין היתר גם חופש מהכל קצת לנקות את הראש.
אבל צריך רק לראות שהם יצאו לפועל.

שבוע טוב :)

חצי שנה עברה מהשחרור שלי.

חצי שנה שבה אני אזרח חופשי במדינת ישראל.

במבט קצר לאחור על חצי השנה האחרונה יש לי רגשות מעורבים,

מצד אחד הספקתי לעשות מספר צעדים משמעותיים,

מצאתי עבודה, עשיתי פסיכומטרי ובסופו של דבר גם נרשמתי למכללה (עדיין לא התקבלתי).

מצד שני בקושי עשיתי דברים שגורמים לי הנאה.

בתקופת הלימודים לפסיכומטרי (3 חודשים) עבדתי ובגלל העומס

בקושי יצאתי או עשיתי משהו עם עצמי.

עכשיו אחרי שסיימתי את הפסיכומטרי, עדיין אני לא יוצא יותר מידי.

וגם כאן זה שילוב של דברים.

בתקופת הפסיכומטרי התנתקתי קצת מהחברים שלי

וכרגע הקשר שלי איתם הוא לא מהחזקים שיש,

ברוב הזמן אני די תקוע מול המחשב והטלויזיה,

אתמול אפילו התחלתי לקרוא ספר.

מה שעוד מונע ממני לעשות דברים שגורמים לי הנאה זה העבודה

ההנאה שלי מהעבודה היא כבר לא מה שהיתה

יש משמרות שבהן אני באמת סובל. שעות העבודה גומרות לי את היום,

אם אני עובד בוקר אז גם בלילה לפני אני הולך לישון מוקדם יחסית,

וגם כשאני חוזר מהעבודה אני די חסר כוח כי העבודה היא מעט פיזית ומעייפת.

אם אני עובד "ערב" אני חוזר ב 3 - 4 בלילה הביתה

בד"כ אין יותר מידי מה לעשות בשעות האלה

וביום שלמחרת קשה לי לקום לפני הצהריים.

מכל החפירה הזו הגעתי למסקנה אחת

והיא שאני צריך חופש(!)

לא, לא יום חופש חסר כל מטרה

אלא חופש רציני

טיסה לחול או אפילו נסיעה לסיני. 

על בית המשוגעים הביתי שלי כבר יצא לי לכתוב

יש ימים הזויים יותר ויש הזויים פחות.

שלושם בשעות הצהריים חזר אבא שלי מקניות בסופר,

אחרי כמה דקות שמתי לב שהאוזן שלו אדומה

לא הבנתי על שום מה ולמה.

התקרבתי קצת הסתכלתי והופתעתי לגלות

אבא שלי עשה עגיל באוזן.

קצת קשה לי לעכל את הנושא

אבל אם זה עושה לו טוב שיהיה לו בכיף

יש מצב שאני אכתוב החודש

יש לי הרבה מה לכתוב

פשוט זה לא בדיוק יוצא.

שבת שלום.

לפעמים אני מרגיש כאילו אני חי בבית משוגעים,

והמצב הזה שוחק אותי וגומר לי את כל הכוחות.

אבא שלי אדם חזק ודמות חשובה במהלך הילדות שלי,

החל לפני שנתיים בערך לאבד קצת את שפיותו.

כרגע הוא נפגש עם פסיכולוג פעם בשבוע

ומטופל בצורה קבועה בכדורים, זאת כדי להוריד את הלחץ

ולאפשר לו שינה נורמלית.

אחותי בת ה 26 סבלה מאנורקסיה החל מגיל 15

ומאז היא בתקופות טובות יותר וטובות פחות

עכשיו היא בתקופה טובה פחות.

המצב שלה בשילוב עם המצב של אבא שלי עושה את האווירה בבית לעוד פחות נחמדה.

כדי שלא יהיה רגע משעמם חס וחלילה

הצטרפה לא מזמן לחגיגה גם סבתא שלי,

אחרי מספר שנים לא מבוטל בבית אבות יוקרתי

תזרים המזומנים נגמר וכעת

לא נשאר מספיק כסף על מנת שהיא תמשיך להתגורר שם,

וכך נוצר מצב שהיא עברה לגור איתנו.

לא, לא בסלון כמו כל משפחה אשכנזית טובה

אלא בחדר משלה שכולל שירותים מקלחת ושאר ירקות.

מצבה הבריאותי לא מהטובים ויש לה פיליפינית צמודה

מעבר למצבה הבריאותי היא גם לא הכי מפוקסת

מה שמתבל טיפה את העניינים בבית.

האדם שסובל מהעניין הכי הרבה הוא אמא שלי

היא נאלצת לשמוע את הבכי של אחותי

את התלונות של סבתא שלי שלא משנה כמה נדאג ונטפל בה לא תהיה מרוצה

ואת הצעקות של אבא שלי.

היא סובלת מכל אלו ולעיתים לא רחוקות מרגישה צורך עז לפרוק את אשר על ליבה

בחלק מהמקרים אני משמש כאוזן הקשבת.

וכך בעצם גם כשאני מנסה להתנתק מעט מכל סיפורי הבית

אני זוכה לשמוע אותם עם תוספות.

אחת התוספות היא העובדה שאמא שלי אמרה לי לא פעם אחת

שאני "התקווה שלה" או רמיזות בסגנון

כלומר היא בונה עלי שאני זה שאצליח בלימודים ובעבודה

אהנה בחיים ובעצם יעשה הכל ואשאר עם חיוך מאוזן לאוזן.

עם ה"אחריות" הזו המוטלת על כתפי למדתי להתמודד בצורה מסויימת

או יותר נכון למדתי לא לשתף יותר מידי את המשפחה במה שקורה לי

ככה הם אומנם לא ישמעו את הדברים הטובים אבל הם גם לא יאלצו לשמוע את הדברים הרעים.

אני די מסתגר בתוך עצמי כשאני איתם

מנסה להיות סוג של מגשר בין הצדדים

וכשאני חוזר לחדר אני מתמרמר לעצמי, לידידה טובה או כותב קצת כאן.

הציון שלי בפסיכומטרי איכזב אותי

לדעתי אני "שווה" ציון גבוה יותר

מצד אחד כעסתי על עצמי שהוצאתי ציון כזה נמוך ובמידה מסויימת גם אכזבתי את אמא שלי

אבל מצד שני כשדיברתי על זה עם ההורים (ומתוך ההרגל גם עם אחרים)

הייתי חייב להציג את המצב כלא נורא ואני באמת שלא מתרגש מהעניין.

כך שלא יצא לי באמת לחשוב על מה הציון אומר מבחינתי ובכלל מה אני מתכוון לעשות.

ואם כל זה לא מספיק אז יש גם כאבי ראש בעבודה

אבל את זה אני אשמור לפעם אחרת,

כי כתבתי כבר מספיק להפעם.

תודה למי שהשקיע וקרא עד כאן.

בנתיים אני אנסה להתחיל שבוע חדש בצורה קצת יותר נעימה

אולי זה גם יצליח.