לא צריך להיות מדען מדינה וגם לא נביא זעם כדי לראות שמשהו רע מאוד עובר על מדינת ישראל, שהקרע בין הקבוצות השונות באוכלוסיה מעמיק מידי יום. ערבים נגד יהודים וההפך, יהודים נגד יהודים, חרדים נגד חילונים, קיצונים נגד מתונים, ומתנחלים נגד סמכותה של המדינה. ויותר מדי אנשים רוצים מנהיג חזק ויוצאים נגד בית המשפט העליון.
הדמוקרטיה הישראלית מיטלטלת. רמת החרדה הקיומית שוברת שיאים, ותחושת הבידוד גוברת. חברי כנסת מתפרעים במליאה, עיניהם נוצצות מאיבה, והם מוכנים לחבוט, פשוטו כמשמעו, בעמיתיהם כדי לסתום את פיותיהם. הממשלה בהחלטותיה מפחידה את האזרחים וקוברת כל תקווה לשלווה. מפגיני שמאל מותקפים על ידי המון ימני זועם, שמתפרע ברחובות תל אביב ומטיח גידופים וקללות מלאות שנאה ביושבי בתי הקפה.
הדמוקרטיה הישראלית עברה זעזועים רבים בעשרים השנה האחרונות, מרצח רבין ועד האיומים על חייהם של אריק שרון ואהוד אולמרט, מהניסיון לחסל את פרופ' זאב שטרנהל, ועד הרצח המזוויע בבר נוער בתל אביב. והיא שרדה אותם. אך התחושה היא כעת כי אין מי שישים את האצבע בסכר, אין מי שיבלום את גלי השנאה והפחד, אין מי שבגודל אישיותו ובמנהיגותו מסוגל לבלום את התפרצות האיבה שמסמלת יותר מכל עתיד שחור לדמוקרטיה.
תפקידה של מנהיגות פוליטית היא לא רק לקבל החלטות ולנסות למצוא תירוצים לוועדת החקירה הבאה. תפקידה להתוות נורמות, להוות דוגמה ומופת להתנהגות המתאימה למדינה חופשית, ולהלחם בחירוף נפש על הזכות של כל אחד ואחת מאיתנו לפתוח את הפה מבלי לחשוש. המאבק על חירותו של הפרט להפגין ולמחאות צריכה להיות בראש מעיניהם של הפוליטיקאים, ולא רק משאת נפשם של אקטיביסטים החרדים להמשכיותה של המחשבה החופשית.
ההתקפה הפרועה אמש בתל אביב על אורי אבנרי ועל מפגיני השמאל שיצאו למחאות נגד מה שנראה בעיניהם כלא תקין היא כבר מעבר לתמרור אזהרה אדום. זוהי סירנה מייללת שקוראת למדינת ישראל ולמנהיגיה להתעורר – ומיד. אם בשבוע שעבר הופעלו הצופרים בתרגיל העורף הגדול כדי להוריד את הישראלים למקלט, הרי שהדמוקרטיה הישראלית כבר שם. במקלט, מסתתרת בפינה, מבוהלת ממה שעוד צפוי לקרות לה.
אין לאף אחד במדינה, ובעיקר לא לפוליטיקאים אפשרות להמשיך ולישון עוד בשקט כשקבוצת אזרחים מותקפת בפרעות רק משום שהיא מעיזה להביע את דעתה בהפגנה שלווה. "האלימות היא כרסום יסודות הדמוקרטיה", אמר רבין דקות ספורות לפני שנרצח בכיכר שמאז נושאת את שמו. חמש עשרה שנה אחרי, אפשר לקבוע בחרדה כי החולדות הרעות תקעו כבר את שיניהן החדות עמוק בבסיסם של היסודות האלה. הן עושות שם כבשלהן, ואין מי שידביר אותן.
מי שצריך לעמוד בראש המאבק בטרור המחשבתי הוא ראש הממשלה. אבל לבנימין נתניהו אין כנראה את היכולות להתמודד עם הסכנה המרחפת מעל הדמוקרטיה הישראלית. בתום הקדנציה הראשונה שלו היתה החברה הישראלית מפולגת מאי פעם, שסועה וקרועה. השמאלנים שכחו מה זה להיות יהודים, והחרדים עלו על בית המשפט העליון.
נתניהו הבטיח כי הוא השתנה, כי הוא למד את הלקח מאותה קדנציה. הפעם הוא מיהר להרכיב ממשלה רחבה ויציבה, אולם מאז נבחר, ישראל מאבדת את חוסנה. גם בחוץ, ומה שיותר חמור - גם בפנים. היושבים בקצוות המסוכנות של החברה הישראלית שוב חשים כי הכל פרוץ והכל מותר, מרגישים שאין מי שיכה בהם ביד קשה על מנת לגדוע את תוכניותיהם לחסל את הדמוקרטיה הישראלית. ראש הממשלה חייב לשנות כיוון, חייב להפוך לפעיל הראשי במאבק על אופיה וערכיה של מדינת ישראל. אם לא עכשיו, כדבריו על הצורך לטפל באיום האירני – אימתי?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
