אטילה שומפלבי

סבב האלימות התורן ברצועת עזה נגמר לפי שעה, אבל הוא לא פתר דבר, לא בסיומו ולא בתחילתו, לא בשיאו ולא בדעיכתו. גם אם אהוד ברק היה יכול להתהדר בעוד 150 ערבים מתים – גם זה לא היה משנה כלום. כי האמת היא שאנחנו, המערב, הפסדנו את המלחמה נגד הטרור האיסלמי. הפסדנו, כי מי שחוגג את החיים לעולם לא יוכל לנצח את מי שחוגג את המוות. עכשיו נותר רק להודות שחיינו הפכו לדלק של תעשיית המוות, וגופנו לבשר תותחים שמזין את מלחמת התרבויות הגדולה.

במקום לומר לנו את האמת, הפוליטיקאים מוליכים אותנו שולל בפירורים של מילים וגזרי הבטחות שווא. תבואו ב-2011 או קצת לפני ואז יהיה לנו פיתרון, מבטיח שר הביטחון, כאילו שעד אז הכל יהיה בסדר, והטילים לא יפלו על בתינו. ואם כרגע לא על בתינו שלנו ממש, אז אלינו ועלינו יגיעו בעוד חודש, ואם לא חודש אז חודשיים, או שלושה או שישה. תחזיקו מעמד, דורשים הקברניטים מתושבי שדרות, ואשקלון, והקיבוצים, ובקרוב ידרשו גם משאר תושבי הישובים הקרובים יותר למרכז. תחזיקו מעמד, הם אומרים, ולא מודים שאין להם שום פיתרון, לא מספרים לנו שזה אבוד, שמושכים פה זמן, שהערבים הצליחו להשיג בדיוק מה שרצו: לגרור אותנו למלחמת התשה שאין בה, ולא יכולים להיות בה מנצחים.

לעתים נדמה שאנחנו מעדיפים ואוהבים את השקרים הללו, שקרים שמושכים אותנו באף עוד יום, ועוד שבוע, ועוד שנה. אולי זה קורה בלית ברירה, ואולי זה קורה מתוך הרגל לרמאות שאיתה התרגלנו לחיות. אנחנו מרמים את עצמנו, הם מרמים אותנו, והסוטול גדול. כל אחד ממלא את תפקידו במשחק הכאוטי הזה, כל אחד יודע את מקומו. יש מי שמרמה, ויש מי שמרומה, ולעולם יהיה מי שיקנה את כל מה שמוכרים לו ולא ישאל שאלות.

רק מה חבל שלטרור האיסלמי יש טילים, ובעתיד יהיו לו עוד יותר טילים. ובינתיים, הם יורים עלינו ואנחנו כבר לא יודעים לאן להסתכל, ולאן לברוח, ומפני מה. המנהיגים אומרים לנו שיהיה פיתרון, אבל זה שקר. לעולם לא יהיה פיתרון לאלפי טילים זולים, צינורות מעופפים, שהופכים דורות של ילדים לנפגעי חרדה וטרור, לפצועי צבע אדום, מפוחדים וממולכדים בתוך המציאות.

יש, מספרים לנו בטמבלויזיה, טכנולוגיות מתוחכמות שיפתרו את הבעיה. ויש, מספרים בעיתון, תוכניות מגירה מפה ועד להודעה חדשה לכיבוש וללחימה. זה כנראה נכון, אבל זה לא עוזר ולא יעזור. שכן לטרוריסטים שבהם אנחנו כה אוהבים לזלזל, כבר יש תוכניות משל עצמם, וטכנולוגיות, ואינטרנט, וסלולר, והפער בינם ובינינו הולך ומצטמצם, הולך ונעלם. מה שפעם שמרנו במחשכים, יש היום לפלסטינים בנחשפים, והם מציגים אותו לראווה, מעיפים אותו לעברנו בלי מחשבה שניה, בלי בושה ובלי צנזורה.

לא, אין לנו סיכוי לנצח את המלחמה הזו. לא לנו ולא לשאר שותפינו לחיים הטובים במערב. לעולם לא נוכל לנצח את המוות שצועד בגאון ברחובות האיסלמיים. לעולם לא נוכל עוד להסתיר מהם את הידע ואת היכולת למרר לנו את החיים, להפוך אותם לגיהינום.

אני מודה שאני לא יודע מה לעשות, חוץ מלפתוח עיניים ולהביט בחשש ובסקרנות לעבר העתיד. מה שיהיה, יהיה. הרי בסופו של דבר משהו גדול ורע ממש יבוא, ויפתיע את כולנו ולא נאמין שזה קרה לנו. ואז תפתח המלחמה הגדולה, האינסופית, הקשה, המחרידה בין הרוצים בחיים ובין הרוצים במוות. וגם אז לא נוכל לנצח, ולמעשה, כשנגיע לשם, נגיע מובסים.