"כתפוח בעצי היער כן דודי בין הבנים בצילו חמדתי וישבתי ופריו מתוק לחכי.
הביאני אל בי היין ודגלו עליי אהבה.
סמכוני באשישות רפדוני בתפוחים כי חולת אהבה אני.
שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני."
לפני תקופה מסויימת יצא לי לכתוב פוסט על כמה שאני מקנאה באנשים שחיו בתקופות אחרות. זה נוטה להצטייר בעיניי כאילו כל תקופה אחרת שהיא לא זו הנוכחית, פשוט היו הרבה יותר.. אמוציונליות. זאת המילה. הרבה יותר רגש, הרבה יותר פשטות, הרבה יותר אנושיות.
גם התלמיד התמים ביותר היה שקוע במחשבות חרמניות, גם אם לרגע הקט ביותר, מקריאה של שיר השירים. ואת זה לא אני אמרתי (:
קשה לי להאמין שמישהו יוכל לכתוב בתקופתנו משהו כ"כ אמיתי, כ"כ נוגע וכ"כ מחרמן כמו הרבה דברים שהרבה אנשים כתבו בתקופה שהיא לא היום.
הרומנטיקה מתה. זה הסיפור.