בין השוקולד לוניל

שיחת טלפון עם בחור חביב הציתה אצלי פיוז ואני מתעצבנת רק כשמעצבנים אותי.

לא , אני לא פמיניסטית מחורבנת, לפעמים אפילו שובניסטית מעצבנת.

לא, אני ממש לא שונאת גברים, לא חושבת שהם מטומטמים חסרי רגישות

ורק סקס מעניין אותם.

ולא, לא בא לי לדעת איך אתה נראה, כי אם לא תמצא לי חן בקומה העליונה,

בטח לא ארד לקומה התחתונה.

לא, אני לא הנזירה תרזה, גם לא הקוזינה הרחוקה שלה, אבל לא בא לי

לדבר אתך על סקס. את זה אני בעיקר אוהבת לעשות ועם מישהו, שכבר

יודע מה אני אוהבת.

כן, מודה באשמה, אני מובכת,כששואלים אותי שאלות אינטימיות כגון: עם

כמה עשית את זה? ואיך את אוהבת את זה?

לא, אני לא מכירה את כל נקודות ה- G' R 'F'  ולמען האמת גם לא מעניין אותי, כי סקס זו לא אולימפיאדה מתמטית.

לא, לא אכפת לי להשמע מתחסדת, כשכל העולם ואישתו מתארים בפרטי פרטים, את מה שקורה בחדרי חדרים.

בטח לא אומר לך, אם אני צורחת או מתייפחת, גונחת או פוצעת , מאיזו תנוחה

אני רותחת ,גם לא באיזו פנטזייה אני מקנחת.

 אפילו החברות הכי טובות שלי לא יודעות הכל לפרטי פרטים, הן כבר מבינות לפי החיוך שמרוח על הפנים.

ויש אחד כזה בעולם, שאולי קורא שורות אלו ושולח חיוך ממזרי של "אני יודע"

רק הוא הצליח לעניין, לסקרן, לאתגר אותי.

לגעת בנשמתי וכך גם בי.

והוא. ההוא שידע אותי.