בין השוקולד לוניל

שישי,

שעות הצהריים המאוחרות ואני במיטה עם עיתוני השבת.

אפשר להרגיש את העיר סוגרת את שערי החולין ומדוממת מנועים לקראת השבת.

ריח של שבת באוויר.

פסק זמן מהקפצות לחוגים, לחברים, לקניות ולסידורים.

ריח של עוגה בבית.

בית חייב שיהיו לו ריחות של עוגות.

אני מתקשרת אליו, אוהבת שהקול שלו נשאר בי ,בדרך לשינה.

זורקת את העיתונים לרצפה ומתכרבלת  לי במיטה.

במסדרון הזה אל השינה הולכים אחרי הקולות של הבית.

ערוץ הילדים, או ה -m.t.v  ,תלוי מי ניצחה בקרב על השלט.

טריקת מגירות במטבח  (הקטנה שוב טוחנת חטיפים).

קולות הקשה על המקלדת (הגדולה שוב חורשת במסנג'ר)

קולות הפטפטת שלהן, לפעמים ויכוחים : "מפגרת, טיפשה ,חכי חכי שאמא תתעורר".

לפעמים מצחקקות להן ומהסות אחת את השנייה ,שששש אמא ישנה.

מוזר, דווקא שהן אינן בבית  ויש שקט,  אני לא מצליחה להירדם.

יש משהו בבליל הקולות הזה, שנוסח בי רוגע.

ואני מתמסרת לשינה מתוקה וארוכה.

דלת נפתחת מעירה אותי מן השינה ,שתיהן קופצות עלי ומזכירות לי את מרתון המונופול.

מנסה לגרש את הקרציות הקטנות, אך הן לא מתגרשות בקלות.

הקטנה מחליטה לצ'פר אותי בקפה וכך היא מטפטפת את הקפה כל הדרך מן המטבח לחדר השינה שלי.

יאללה לקום, הגיע הזמן לקרוע אותן במונופול. נשבעת ,תמיד אני מתכננת לקנות את אלנבי ודיזינגוף להקים בתים ולקחת להן את כל הכסף,

אבל בסוף, עם המזל המנחוס שלי, מוצאת את עצמי בכלא והן חסרות רחמים

נקרעות מצחוק, כשלא מצליח לי לעשות דאבל.

אז, אם לא הגבתי לכם מייד, כנראה שאני עדיין תקועה בכלא של המונופול.

שבת-שלום.