השבוע קבלתי שתי הצעות נישואין, אין צורך לשלוף את הצ'קים ולו משום העובדה, ששתיהן נאמרו בבדיחות הדעת.
אבל משום מה ,הפזמון החוזר שלי.."אני עם ההתחתנויות גמרתי" ,פתאום לא עמד במבחן המציאות.
גיליתי לחרדתי, שאני כן רוצה להתחתן 
ממש כך .
מי שמכיר אותי יודע, שמאז גרושיי המלה חתונה ,עושה לי חררה בכל הגוף
מכיוון שלא עברתי שיבוט גנטי לאחרונה, חפרתי בעצמי מאיפה זה בא לי פתאום.
לגודל זוועתי התווספה הידיעה, שכן ,אני רוצה בעל, לא איש ולא בן-זוג ולא עוד תואר פלצני אחר ,אלא בעל במובן הכי פרימיטיבי של העניין ושיקפצו לי כל הפמיניסטיות.
כן, אני רוצה להיות בבעלותו של מישהו, שתפקידו בחוק יהיה לדאוג למזוני, לכסותי ולעונתי (כלומר לזייני כהלכה)
אני רוצה לקבל הזמנה זוגית לחתונה ובה יהיה כתוב ל....ולרעייתו ושכן, אני אהייה הרעייתו הזאת.
אני רוצה שתתקשר אלי באמצע היום ושתאמר לי מתי תגיע הביתה.
אני רוצה, שנקום יחד ביום שבת נעמיס על המכונית את הילדים שלי, שלך ,שלנו? ויחד נסע לבקר את הדודה שולה מעפולה.
אני רוצה להתווכח איתך ,אצל מי נעשה את ראש-השנה, אצל אמי או אמך.
אני רוצה לרכל אתך ברשעות על גיסתך או גיסי ,כשאנו מכינים ארוחת ערב במטבח.
אני רוצה להתעורר כל לילה ביודעי, שאני מושיטה יד אתה שם
כשרע לי,
כשנבהלתי מאיזה רעש,
או סתם כי בא לי למזמז לך את התחת.
אולי אני סתם אנוכית ונמאס לי לטוס בהרכב חסר בעולם הזה.
נמאס לי לדאוג לשלם חשבונות בזמן,
ללכת לקניות,
לסחוב את הקניות הביתה,
לכבס,
לתלות,
לקפל,
לשים בארונות,
לבשל,
לנקות,
לתדלק,
לקחת את האוטו למוסך.
להחליף גלגל,
להחליף נורה,
לדפוק מסמר,
לקדוח,
לצבוע את הבית,
לקרוא לאינסטלטור.
לבדוק אם יש להן כינים,
להקפיץ לחוגים, לחברים,
לבדוק אם הן עשו שיעורים,
ללכת לאסיפת הורים,
להיות בטקס בני-מצווה בלעדיך.
נמאס לי שאתה כאן רק בימים זוגיים ,או רק בסופי שבוע.
נשבר לי:
להתמודד לבד עם המינוס,
לפתוח פק'מ,
לכסות את המינוס,
לכסות אותן בלילה, שיהיה להן חם,
לבכות לבד בלילה כשהן חולות וסובלות,
לרצות לכסח את המניאק, שהציק להן בכיתה.
רוצה את כל כאב הראש הזה שנקרא זוגיות, משפחה.
רוצה שנבטיח זו לזה
במעמד הורינו, אורחינו ושמונים קילו בורקס עם רוטב.
שמעתה והלאה,
אנו בעל ואישה.
מתחייבים בשבועה על ערבות הדדית
שנאהב בימים מוארים,
ולא פחות בימים מעוננים.
אני
רוצה,
אני זקוקה לך ,בעלי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
