בין השוקולד לוניל

                        " לאבא שלי יש סולם מגיע כמעט עד שמיים.........." 7 לאוגוסט

שבת 9 ועשרה בבוקר , לפני שנתיים בדיוק ,אבא שלי  נשם את נשימתו האחרונה בעולם, נפרד מהכאב והסבל שהיו מנת חלקו בשנתיים האחרונות לאחר מחלה ארורה וקשה.

לזכרו של אבא, לוקחת אתכם בשביל הזיכרונות שלי איתו.

ריח של דשא קצוץ מהול בזיעה, זה יהיה תמיד הריח שלו.

בקיץ היה יוצא לכסח את הדשא הגדול שסבב את ביתנו, כשהיה נכנס הביתה מיוזע מן העבודה הקשה וריח הדשא הקצוץ היה נמהל בעורו.

גם היום ,כשאני מריחה ריח של דשא מכוסח, כמעט אינסטינקטיבית, אני מחפשת דמותו התמירה בעיני.

אני בת 5- 6 בערך, יום שישי באופן קבוע, אבא  לוקח אותי לדיזינגוף, שאמא תוכל לנקות את הבית בשלווה, שהבת הפראית שלה לא תפריע לה.

אתה ואני יושבים בבית קפה גדול פינתי, כסאות וניל אדומים אני אוכלת גלידת שוקו וניל

ואתה שותה בירה.

אבא, אפשר ללקק את הקצף של הבירה? כן, אבל אל תספרי לאמא...אף פעם לא סיפרתי לה.

אני בת 7 או 8

פחדתי אז בחורף מהברקים .כל פעם שברק האיר את הבית ,הייתי פורצת בזעקות איומות. אתה לקחת אותי פעם והסברת לי, שזה בסה"כ הפלש של אלוהים ,שמצלם את כל הילדים ולכן אני צריכה לחייך יפה כדי שאצא מוצלחת בתמונה. מאז, חיכיתי רק לרגע שאלוהים יפעיל את הפלש שלו ואז גררתי את אחיי וכך נעמדנו שלושה ילדים קטנים בפיג'מות, אוחזים ידיים ומחייכים אל מול החלון בסלון.

מלחמת יום כיפור אוקטובר 73

אני עם חברי לכיתה צועדים ברגל לתל-אביב.

ממש לפני שהגענו לים, האזעקה תפסה אותנו. קבוצת ילדים נפחדים ומבולבלים עושים דרכם יחד ממקלט למקלט, בדרך הביתה.

אבא לא חושב הרבה, נכנס לחיפושית האדומה ונוסע לחפש אותי בדרכים.

בגבול רמת -גן אתה מוצא אותי ומעמיס אותי וכמה שיותר ילדים הביתה.

והאמת, שלא היה לי ספק לרגע, שהוא מחפש אותי..

פברואר 80 אני בטירונות במחנה שמונים

טרום עידן הניידים ואני נשארת שבת ראשונה בבסיס.

שבת בבוקר כולנו הולכות לעבר מקום המפגש עם המשפחות.

בדרך אני נשבעת לעצמי, שלא אבכה כשאראה אתכם, כדי שלא תדאג.

ברגע שאני רואה אותך אני רצה מחבקת אותך ופורצת בבכי מר

אתה בוכה יחד איתי.

עדיין פברואר 80 ואני בקורס בטכני בחיפה.

מתגעגעת קשות הביתה.

מתקשרת ואומרת לאבא, שיש לי אפטר קצר, כך שלא אוכל להגיע ולחזור ברכבת.

אתה ללא היסוסים אומר תבואי ברכבת, אני אחזיר אותך.

איך נתתי לך לנסוע 100 ק"מ הלוך וחזור, בגלל הפינוק שלי.

סוף שנות ה- 80

אני מורה טרייה עוברת לגור ולעבוד באילת.

אתה ואמא מלווים אותי, עוזרים להתארגן בדירה החדשה.

אני פתאום נכנסת לפאניקה של "אני הולכת להישאר לבד בעיר זרה."

אתה לוקח אותי בשקט הצידה ואומר, לא טוב לך, תחזרי הביתה ושום משרד חינוך לא מעניין אותי.

רשת הביטחון שפרשת לי מרגיעה אותי מייד

ואני עוברת שנתיים נפלאות באילת.

מרץ 93

בתי בכורתי נולדת

אחרי 18 שעות צירים ולידה קשה  אני בחדר התאוששות.

אתה  בין הראשונים שמגיח לחדר, דמעות בעיניך

אתה מביט בי בגאווה כזאת, כאילו הייתי היולדת הראשונה בעולם. 

שנות ה 90

אתם רוכשים מכונית חדשה עם הניילונים.

הדבר הראשון שאתה עושה ,למנגינת לבה של אמא, הוא להדביק מדבקות צבעוניות על השמשה הצדדית כדי שלנכדתכך הבכורה יהיה על מה להביט כשאתה מסיע אותנו.

שנות ה 90 המאוחרות

אני מטופלת כבר בשתי בנותיי הקטנות, אתה מתגייס תמיד, לבייביסיטר. כל המשפחה צוחקת עליך, שיש לך כרטיסיה  ב -טוי .אר. אס ,תמיד מגיע עם איזו מתנה לבנות. בכלל כל דבר שהן רק מצייצות שהן רוצות, למחרת כבר מונח בפתח הבית שלנו.

 2002

אתה חולה, באשפוז הראשון שלך ,אני באה לבקר אותך בבית חולים.

אתה אומר לרופאה שבקרבתך, זאת הבת שלי, היא מורה, בכזאת גאווה ,כאילו הייתי מהנדסת טילים בנאסא.

אוגוסט 2004

שבוע לפני מותך יום רביעי הגעתי עם בנותיי לראות אותך, הרגשתי שהסוף מתקרב .אתה נע בין ערפול להכרה. הגעתי אתה מתעורר

אומר לי חיכיתי לך , לוחש לבנות תשמרו על אמא  וא'חכ מאבד הכרתך עד ליום מותך.

כמה הייתי רוצה רגע אחד או שניים, שוב איתך

כדי שאוכל לומר לך בפעם האחרונה.

כמה אני מצטערת, שהתרחקתי ממך בתקופה שהתגרשתי, הייתי אז שבר כלי ולא יכולתי לשאת גם את כאבך.

כמה כואב לי, שאתה לא שותף לחיי נכדותיך, שכה אהבת ,הן גדלות והן מדהימות ואתה לא כאן לראות זאת.

סליחה שלפעמים לא הייתי קשובה, או לא הייתי לצידך

כעסתי, דברתי לא יפה. לפעמים דאגנות היתר  שלך הייתה מעיקה חונקת.

והאירוניה, שכמה היום אני דומה לך בדאגה לבנותיי.

אני יודעת אבא, שהייתי בבת-עינך ומקור גאוותך

אני אוהבת אותך , אבא.

 ***

חברים שלי

יום קשה עבר על כוחותיי.

תודה לכל אחד ואחת מכם , על התגובות החמות.

מחר אגיב לכל אחד בנפרד.

אוהבת

מוקה