בין השוקולד לוניל

הכל התחיל בכנען לפני כמה אלפים.

לפני עידן קופידון והמחשב, יצאו רווקי ישראל הצנועים והכשרים לתזז להם

בכרמים, להציץ זה בזו, להכיר ולהתאהב.

כולם לבשו לבן, כדי לא ליצור הבדלי מעמד, אז הצבע סימל מעמד וממון.

כמה אהבות נרקמו להם אי שם בכרמים, כמה מבטים גנובים, ריגושים שמטפסים במעלה הבטן.

והנה אני כאן, "לא בת שש עשרה (כן כל-כך יפה, שישרפו הקנאים), אבל יודעת משהו על העולם הזה..."

לא ביליתי אתמול עם אהוב לבי, כי הוא שם ואני כאן. פעם זה היה מציק לי, שאנחנו לא חוגגים רישימית את חג האהבה, כן הייתי עושה לו את המוות, היום מספיק לי, שהוא שלח זר פרחים וכרטיס מרגש.

לא זקוקה לגינונים חיצוניים ,כדי להיות מאושרת.

כבר עברתי דבר אחד או שניים בחיי ואני יודעת, איך לא להתרסק ולעבור הלאה.

למדתי לקום וללכת, כשלא טוב לי, לא להיות היכן שמגמדים אותי.

למדתי ללכת אחר האינטואיציה שלי, לזהות שקרים ובלבולי ביצים. מודה, שלפעמים לוקח לי זמן, כי אני מאמיננית כזאת, נכנסת בהתלהבות ובתמימות לכל קשר.

נוכחתי לדעת, שתמיד, אבל תמיד ,כשנראה כאילו הכל קרס ואין תקומה, לפקוח היטב את העיניים ולזהות את ניצני הלבלוב  במקום אחר.

למדתי לאהוב אותי, ככה איך שאני, על כל השריטות שלי. היום אני אישה מאושרת.

אז, חברים שלי, חג-אהבה שמח

אוהבת אתכם

מוקה