בין השוקולד לוניל

מאתמול מתנגן לי בראש השיר הזה:

החיטה צומחת שוב

ביצוע: הגבעטרון
מילים: דורית צמרת
לחן: חיים ברקני

שדות שפוכים הרחק מאופק ועד סף
וחרובים וזית וגלבוע -
ואל ערבו העמק נאסף
ביופי שעוד לא היה כמוהו.

זה לא אותו העמק, זה לא אותו הבית,
אתם אינכם ולא תוכלו לשוב
השביל עם השדרה, ובשמיים עיט
אך החיטה צומחת שוב

מן העפר המר העיריות עולות
ועל הדשא ילד וכלבו
מואר החדר ויורדים לילות
על מה שבו ומה שבליבו

זה לא אותו העמק...

וכל מה שהיה אולי יהיה לעד
זרח השמש שוב השמש בא
עוד השירים שרים אך איך יוגד
כל המכאוב וכל האהבה

הן זה אותו העמק, הן זה אותו הבית
אבל אתם הן לא תוכלו לשוב
ואיך קרה, ואיך קרה ואיך קורה עדיין
שהחיטה צומחת שוב.

רואה בטלויזיה את כל הפנים, את כל השמות שכבר אינם.

עשרות חלומות שנגדעו, עשרות משפחות שנשברו.

אולי באמת אני תמימה, אבל לא יכולה להבין אנשים שחיים בשנאה, שכל מטרתם בחיים זה להרוג אנשים אחרים.

שינאה מחברת אנשים, יוצרת זיווגים בלתי אפשריים והיא זורעת הרס ואובדן.

איך גדל לו אדם, שכל מטרתו בחיים היא להרוג אנשים, שהוא אינו מכיר, רק על בסיס דתי, או עדתי.

אני לא צדקת, גם אני מרגישה לפעמים שנאה, או כעס, אבל  זה בעיקר זמני, נקודתי ואחרי שאני מוציאה החוצה את כל הרעל, אני משתחררת וממשיכה הלאה ,אני מתרכזת בלעשות טוב בחיי ולא בנקמה.

דוחים אותי היצורים הנקמנים, שאינם מרפים ובמקום להתקדם קדימה בחייהם, הם מדשדשים בעבר.

לאהבה אין תופעות לוואי, רק לשנאה.

מאז גירושיי פחדתי מאוד מלהתרסק שוב לאחר מערכת יחסים כושלת, אבל כנראה, שבניתי את עצמי בחזרה מאיטונג וזה חזק, אני לא נשברת.

ממשיכה הלאה.

הבנתי, שתמיד, אבל תמיד לאחר שאני מקבלת בעיטה כואבת ממישהו, לא להתרכז בכאב, אלא במדרגה שהבעיטה הטיסה אותי אליה.

אולי זאת המלחמה, שהעירה שוב את הכמיהה לילד, זה לא הגיוני אני יודעת, יש לי בבית שתי בנות מדהימות, אני כבר מבוגרת מדיי, אבל זה מנקר בי, הכמיהה הזאת לתינוק קטן.

כל פעם שאני רואה ברחוב אישה הרה, נשמתי נעתקת, מהיופי הזה .

טוב, אין צורך להוציא את הטישו, בנתיים אני רק מתאמנת בלעשות אותם.

הוא כתב משהו מאוד נכון על חשיבות החברות.

היא האחת, שפשוט ממלאת את לבי באהבה.

יש עוד איש אחד, שאינו מלונקק ,(מטעמי פרטיות) שנמצא אי שם. אוהבת אותו בכל לבי, הוא החבר, המאהב ומשענת של חיי.

אוהבת אתכם, חברים שלי.

מוקה