בין השוקולד לוניל

6 בערב מוצ"ש.

חזרתי מהים ניסיתי לישון, אבל כל מיני טלפונים העירו אותי, אני ממש לא ידידותית למשתמש, כשמעירים אותי בטלפון.

קמתי משום מה עם מועקה, קפה, מוסיקה מנסה לגרש את המועקה הזאת, שלא תשתלט לי על הגוף.

עוד טלפון, אמא שלי. היחסים שלי עם אמא שלי מאוד מורכבים. למדתי לקבל אותה כמו שהיא, הפנמתי את העובדה, שכנראה לעולם לא נהייה קרובות

כל טלפון שלה ואני מייד חוזרת למשבצת הילדה הקטנה והנזופה.

שוב לא בסדר, שלא הבאתי את הבנות, השיער שלי ארוך מדי, הציצי שלי חשוף מדיי, הבית לא מספיק מצוחצח , הארון שלי מבולגן וכו ... לא רוצה לחזור לשם.

כל-כך הרבה שנים לקח לי לגדל את הילדה הקטנה הזאת, ללמוד לאהוב אותה, עד שהפכתי אותה לאישה בטוחה ,שמחה ומאושרת.

בימים רגילים אני לוקחת את הטלפון לפינה, ננזפת קלות, משיבה לה לאקונית, סוגרת וממשיכה הלאה בחיי. הפעם אולי משום שהייתי מצוברחת, לא יודעת למה, בעצם יודעת, אבל לא בא לי לחשוף כאן, מצאתי את עצמי דומעת, מן כאלה דמעות, שעוד רגע יהפכו לבכי חזק, שמרעיד את כל הגוף.

המשכתי להנהן לה בטלפון, הרי ממילא היא לא מקשיבה למה שיש לי לומר, חיכיתי שזה יגמר

ממש לא תכננתי לומר לה כלום, אבל פתאום מצאתי את עצמי אומרת לה בקול חנוק מדמעות

אמא, יש גם טוב? ,מה? היא התבלבלה לרגע, יש בי גם משהו טוב? שתיקה רועמת מהצד השני, כנראה היא צריכה לחשוב, אם יש גם משהו טוב בילדה הזאת, שיצאה לה  בניגוד לציפיות פרועה, עם שיער פרוע  ודעות משל עצמה . ואז פשוט לא יכולתי להחזיק מעמד, כך בטלפון, פרצתי בבכי מר,קולני,

לא יכולתי אפילו להשחיל מילה אחת וכך סגרתי את הטלפון.

בכיתי זמן רב, בכי משחרר כזה, בלי לעצור את עצמי, כי ככה אמרו לי השבוע בקבוצה שאני משתתפת בה, לא לעצור את הבכי, שתצא כל הג'יפה החוצה.

קמתי, שטפתי פנים, הבטתי במראה לא מעודדת מפני הבבון, שנוצרו לי מהבכי .מודעת לכך, שעוד מעט אני צריכה לקום, לאסוף את עצמי, להתלבש, לשים את המסכה ולצאת שוב לעולם.

כועסת על עצמי, שאני לא מפנימה שהיא כזאת ואני אחרת, שעדיין למרות כל המודעות שלי, היא מצליחה להחזיר אותי לאחור ועדיין אחרי הכל, אני עדיין מחכה שהיא תתקשר חזרה, תשאל אותי למה אני בוכה, מה כואב לי ושהיא אוהבת אותי ממש כמו שאני.

אין דבר שלם יותר מלב שבור.....רבי מקוצק.

** תוספת של ראשון בלילה**

בעקבות הפוסט הזה הוצפתי במיילים, בטלפונים ,הבעת  תמיכה ותשומת לב.

כולם שאלו, מה קרה ואיך לא מתאים לי....אז קודם כל תודה מעומק לבי על הדאגה והפרגון.

וכן, גם אני לא תמיד שמחה וצהלה, אבל ממש לא מדוכאת.

שוב, תודה לכולם, גם למי שלא כותבים תגובות בבלוג, המבול הזה חימם את לבי.

אוהבת אתכם

המוקה.שוב עולצת