בין השוקולד לוניל

אתמול בערב יצאתי מהמכונית, תיק ביד אחת, הנייד ביד השנייה ואני מנסה לזגג בין שקי החול של השכנים המשפצים.

לדאבוני, שכחתי שאני לא נדיה קומנאצ'י והשתטחתי על הפנים, כשהמחשבה שחלפה במוחי...שהנייד לא ישרט לי... אז, הנייד יצא ללא פגע ,אבל אני יצאתי עם שתי ברכיים שרוטות, ידיים שרוטות ונקע ברגל ימין.

עליתי הביתה ואחרי שחיטאתי את הפצעים המשכתי בהתנהלות הרגילה שלי, כי אני אישה המורגלת להיות בתנועה.

וכך תליתי כביסה, קיפלתי (נו טוב, לא קיפלתי ,למדתי מאיריס לישון עליה )

והתחלתי להכין ארוחת ערב, כשהכאב חילחל בגופי.

רגל ימין נפוחה והכאב מהגהינום.כן, רק כשלא יכולתי לדרוך על הרגל מכאבים, הבנתי שאני צריכה להאט את הקצב.

קיפצתי על רגל אחת למיטה והופ רגליים למעלה, דווקא תנוחה לא רעה בכלל

ברגע שהבנות ראו, שאמא שלהן מושבתת הן נכנסו ל"מוד" פולין הקטנה.

הן לא הפסיקו לטרוח מסביבי ולפנק אותי.

הבכורה שטפה כלים, הכינה ארוחת ערב והקטנה הייתה האחות הרחמנייה, כל ציוץ שלי, אמא את בסדר?, את צריכה משהו? אלהים...מאיפה הן למדו להיות כאלה פולניות?

שכבתי במיטה בוכה מכאבים, אבל בעיקר מהתרגשות שיש לי בנות מדהימות שכאלה ,שכנראה משהו בחינוך שלי כן עובד כמו שצריך.

קמתי בבוקר פחות כאובה, אך עדיין מאוד אהובה, לפחות לפי הדאגה של הבנות והחברים המדהימים שלי.

איש אחד יקר הגיע לחבוש את רגלי ולפנק אותי ואפילו אמא שלי הגיעה עם סלינו על כתפינו ולא קיטרה הרבה כדרכה.

כך, גם כשאני על הפנים, אני בהחלט יודעת להוקיר את האנשים הנפלאים שחולקים את חיי.

תשמרו על עצמכם

תכנסו אליה מגיע לה מזל-טוב

והעיצוב החדש של הבלוג, הוא המתנה מהגדולה שלי לכבוד ה 5000 ולכבוד זה שאני אחלה של אמא (לדבריה)