בין השוקולד לוניל

הקטנה שלי חוגגת היום 10 שנים

יש לה המון שמות חיבה, דוליצקי הוא אחד מהם, כי היא פשוט אחת שקשה לא לאהוב.

19.9.96

חמש בבוקר ואני קמה מן השינה בכאבים, ממרפקת את החוקי דאז ואומרת לו, אני חושבת שיש לי צירים, הוא בתגובה אומר לי סתם כאבים, תמשיכי לישון.

אני מנסה לשמוע בעצתו, אך הכאבים קבועים ומתגברים, קמה מהמיטה ומתחילה לבדוק האם הצירים קבועים, בינתיים מתכוננת לצאת לבית-החולים

מחכה קצת להעיר את הגדולה .בין לבין ,כל עשר דקות כאב עז מפלח את הגב ואני שותקת כדי לא להפחיד אותה.

בסביבות 8 אנחנו יוצאים מהבית, ברגע שהילדה נכנסת לגן, אני מוציאה החוצה את כל הכאב שהדחקתי, בצעקה גדולה, החוקי סוף- סוף מפנים שאישתו אכן כורעת ללדת ומצמיד את הרגל לדוושה.

על-פי חוקי מרפי וזוגתו הצולעת, כמובן שיש פקקים בדרך.

בסביבות 9 אנחנו מגיעים לתל-השומר, אני כבר מגיעה בזחילה לחדר יולדות.

בבדיקה מודיעה לי האחות, את ממש בלידה, יש לך פתיחה של 6 ומחיקה מלאה ואין לנו זמן לחוקן .יששששששששש, אני כבר מדמיינת לעצמי, שאני משריצה תוך שעה. בניגוד ללידה הקודמת שארכה "רק" 18 שעות.

מכניסים אותי לחדר לידה.אני מתחילה לחשוב, איך זה שהבאתי את עצמי בפעם השנייה במודע, לחדר העינויים של החמס.  

 מייד אני מבקשת אפידורל, לא יכולה לשאת את הכאב יותר, האחות מודיעה לי את כבר בלידה, אין טעם, זה רק יעכב ויוצאת מן החדר.

החוקי מציע לי לנשום, אני כתמורה תופסת אותו בגרון ומודיעה לו, תשיג לי אפידורל ואני אתן לך לנשום.

מבט אחת בעיני הממוטה הזועמת משכנעים אותו  שזה הדיל של חייו והוא טס  לחפש לי אפידורל.

גם הצוות משתכנע, שאני מוכנה להיות מעוכבת אבל לא כואבת  בסופו של דבר וגרישה המרדים נכנס לחדרי, הוא מתחיל לבלבל לי את המוח על הדקירה ואני צורחת לו בחזרה :תדקור תדקור, העיקר שתגאל אותי מיסוריי. החוקי עושה פרצופים כאילו כל קשר בינו לבין הלוויתן הזועם, הוא מקרי לחלוטין.

החומר מחלחל בגופי, חצי גוף משתתק ואני הופכת ידידותית לסביבה, עכשיו אני אומרת לחוקי, עכשיו אני מוכנה לנשום.

הא מרגיש זה הזמן לשלוף את המצלמה להנציח לדורות הבאים וכך קורה תמיד, שאני נראית נינוחה מחייכת כאילו באתי לפיקניק ולא ללדת,.

מדי פעם בפעם נכנסים רופאים, לבדיקת שמן ומים, מצקצקים ואומרים את מתקדמת, אני מה אכפת לי, כל עוד לא כואב, אני באתי בשביל לנשום.

אני זוכרת עוד מטרום הלידה הראשונה, הביך אותי דווקא הקטע שידחפו לי שם אצבעות, אנשים זרים, אבל כשאת בלידה מותק, גם אוגדה יכולה להיכנס לשם ולא יהיה לך אכפת, העיקר שימשכו אותה משם.

זהו, פתיחה של 10 התחילו צירי לחץ, הפעם ידעתי איך ללחוץ, בפעם הקודמת התפוצצו לי כל הנימים בפנים ונראיתי כמו התאומה של יאסר.

3 ועשרה בצהריים והיא יוצאת מתוכי , חותכים את חבל הטבור ובפעם הראשונה היא על הבטן שלי,

אי אפשר, פשוט אי אפשר לפרוט למילים את האושר הצרוף הזה.

את הנס הזה של הלידה

את הילדה היפייפיה שמונחת כעת על לבי

משקל 3825

שיער שחור

עור צח כשלג

כן, עוד אחת קיבלה לה מקום של קבע בנשמתי.

הצוות רוצה לקחת אותה לחדר תינוקות, אבל אני פתאום מגלמת שחקנית בסרט טורקי......לא אני בוכה, אל תיקחו את הילדה שלי.

משאירים אותה עוד קצת בחיקי, אני באופוריה, ממש לא אכפת לי, שבין רגלי מונח לו בחור צעיר, שלמד 8 שנים פלוס סטז' בשביל לרקום לי גובלן במנוש.

שבוייה באמהות שלי

המוח מתרוקן

הלב מתמלא.

ומאז ילדה שלי אהובה,

חלפו להן עשר שנים

ואת גדלת לך לתפארת.

השיער השחור הפך לחום ערמוני וחלק.

שתי גומות מעטרות לך את הלחיים

וחיוך ענק מתגורר לו דרך קבע, בין שתי האוזניים.

ואת כל-כך טובה, נדיבה ,חכמה ומלאת שמחת חיים

לפעמים ונדמה שגופי צר מלהכיל את האהבה הגדולה אליך.

מאחלת לך ילדה שלי מדהימה ,שתמשיכי לגדול שמחה, בריאה ומאושרת.

אוהבת, אוהבת, אוהבת

            אמא