"עד התהום עד הקצה
עד שנפול ונתרצה"
דנה ברגר
שחוקה עד לקצות אצבעותיי.
בשבוע האחרון מסתובבת כמו זומבי, ישנה כל לילה בממוצע כשעתיים שלוש
מהנפילה ההיא, יצאתי גם עם גיד מתוח, הרופא דרש להוריד מהלך, לא ללכת על עקבים, אבל אני מדוושת אל תוך החיים במלוא הקיטור, כמובן עם עקבים, אפשר לעכס בחינניות עם נעלי ספורט?
סובלת מכאבים , אבל ממשיכה בכוח האינרציה.
קוראת תיגר על הגוף שלי, הוא שיזדקן לו בשקט, אני ממשיכה בשלי.
מזגגת בטירוף בין העבודה, בנות ,בית והאני שלי.
הבית מוזנח הכביסה נערמת, הג'יפה מגיעה עד לתקרה.
נשאבת לישרא, מוצאת עצמי יותר מדי זמן במחשב.
החרוב רצה שאעשה אצלו את הכיפור, התלבטתי קצת בסוגיה עם אשתי והחלטתי שלא.
הבנות רוצות להיות בבית, להיפגש עם חברים ואני זקוקה קצת לפסק זמן.
התעייפתי ממני, מחכה בכיליון עיניים לבוא הכיפור.
מתכננת לקרצף את הבית,
לקפל כביסה,
לכבות טלפונים ,כולל אסמסים מוזרים באמצע הלילה,
לכבות את המחשב,
לסגור את הטלוויזיה,
פשוט להוריד מהלך
להיכנס למיטה עם כמה ספרים שהזנחתי
ולישון
ולישון
ולישון
להיות קצת עם הבנות, לדבר איתן, לשחק מונופול
לחזור לשפיות.
שיעבור לכם בקלילות,
ותשמרו על עצמכם
אוהבת
מוקה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
