יש קומץ קטן של אנשים בחיי, שאני פשוט מתעבת
אתה זכית לעמוד בראש הרשימה. ביושר הרווחת את התואר הי"ד (השם ינקום דמו)
כי אם יש דבר שלעולם לא אצליח להבין זה איך אתה יכול להתנהג כך לבנות שלך איך?
ולמה לעזאזל אתה לא מצליח להפריד בינן לביני . לא מפסיק לזנב בי דרכן.
אם יש בי כאב, הכאב הגדול ביותר, שמתלקח כל פעם מחדש, הוא איך נכשלתי בבחירת האבא שלהן.
והן כל- כך טובות, יפות, חכמות הן עולם ומלואו ואתה כמעט ולא שותף לחייהן.
איך אפשר לא להתענג על הקטנה ועל שמחת החיים שלה, הצחוק המתגלגל שלה וחוכמת החיים הענקית, שנמצאת בגוף כה קטן.
איך אתה יכול להתעלם מבכורתך, מכשרון החיקוי שלה, מהבגרות ועדינות הנפש שלה... והחוכמה שהיא מקרינה כמה חוויות את מפסיד.
בכל פעם אתה מאכזב אותן מחדש, קובע ולא מגיע, מספר להן סיפורים.
וכשאתה סוף-סוף מואיל להגיע, אתה עסוק בלבקר את הגדולה על "שהיא מתלבשת כמו פריחה ממש כמו אמא שלה"
במקום להיות גאה בה, בבחירות שלה גם בלבוש, במקום לחזק אותה ואת ניצני הנשיות שלה.
ואני כאן מתכווצת כל פעם מכאבן, סופגת את כל התסכולים שלהן ועדיין מנסה לשמור על כבודך כאבא שלהן.
מתי תפנים, שאתה צריך לקחת אותן כדי להיות איתן ולא כדי לשמור לי בייביסיטר.
מתי תבין, שזה לא צריך לעניין אותך מה אני עושה ועם מי בלילות, העיקר, שהן מטופלות ואינן מוזנחות.
אני יודעת, שמטריף אותך, שיש לי חיים משלי ואני מאושרת, אבל ראבק אתה נשוי, תחייה את חייך, אל תתעניין בי.
וכן, ניסית לפגוע בי בכל דרך אפשרית וכשהבנת שעקב האכילס שלי הן הבנות שלנו, החלטת ללחוץ דווקא שם.
שנה שלימה של סבל משפטי, שהולכת אותנו לחינם בו בקשת משמורת על הבנות.
האבסורד הוא, שאין להן אפילו חדר בביתך החדש, אין אתה לוקח אותן באופן קבוע, אבל לא היססת להפוך את חיינו על פיהם.
וכך גררת אותנו למאבק משפטי מיותר, לבדיקות של עו"ס לא חשבת לרגע מה זה מעולל להן.
העיקר שנהינת מעצם המחשבה, שאני מעדיפה שקלפו את עורי מעלי ובלבד שיפגעו בהן.
גם כשהדו"ח מהעו"ס הגיע עם המלצה חד-משמעית, שאין להוציא את הבנות מהבית, לא נרגעת, בקשת עוד ועוד בדיקות.
לפני כשבועיים כנראה גם אתה הבנת, שהבקשה שלך מגוחכת והסרת את הבקשה למשמורת.
היום הגיע המכתב הרשמי מבית-המשפט.
למה? למה גררת את כולנו לשנת יסורים וזה שווה לך? אתה מאושר יותר?
ועם הכל אני מגדלת את הבנות בשמחה, בצחוק ובאהבה.
וכמה שזה ישמע לך הזוי ,אני כל הזמן מבקשת שהן תתיחסנה אליך בכבוד, גם כשהן אומרות לי, "אבל אליך הוא לא מתייחס כך".
אני לא יכולה להיות אבא שלהן, רק אמא שלהן
והן גדלות ואתה מפספס כל-כך הרבה דברים
והחשש הכי גדול שלי, שזה יפגע בהן בעתיד בבניית מערכות יחסים.
ומי, מי לא דיבר איתך בנושא, כל משפחתך תומכת בי , אבל שום דבר לא משתנה
ואני רואה אותן נכבות כל פעם מחדש, שאתה מבריז להן
ואני שומעת אותן שואלות..למה אבא לא אוהב אותי?
ואני צריכה להיות חזקה בשבילן ולנסות להסביר, את שאני לא מסוגלת להבין.
לפעמים אני רוצה שתסבול בדיוק כמו שהן סובלות
אבל גם כיום עם כל הסלידה שלי ממך ,אם תחליט לקבור את החיצים ולהיות כאן למענן, אני מוכנה להושיט שתי ידיים ולהיות לך גשר אליהן
הלוואי, שתעשה זאת לפני שתפסיד אותן כליל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
