בין השוקולד לוניל

בתחילת דרכי בהוראה, עבדתי בחטיבת ביניים בפ"ת והתחברתי עם שלוש מורות, שהפכו לחברות מאוד טובות שלי.

ארבע נשים כל-כך שונות אחת מהשנייה, גם בגילאים, אני הייתי הצעירה מכולן

ובכל זאת, נוצר חיבור יפה.

יחד עבדנו ,בילינו ואפילו נסעתי עם אחת מהן לפאריז .

כשעברתי לגור ולעבוד באילת, הן ליוו אותי כמו אמהות דאוגות וגם שם למרות המרחק, הצלחנו לשמר את החברות.

ברבות הימים התחתנתי , עזבתי את אילת ושבתי למרכז, אבל דווקא אז החלו הקשרים להתרופף, אולי משום ששקעתי כליל בחוויית האמהות, הזוגיות

אולי משום שהי"ד היה מאוד לא סוציאלי לחברים שלי, בכל מקרה, הקשרים התרופפו, עד שינתקו כליל.

מדי פעם בפעם, הן חלפו במחשבותיי, חשתי געגוע, אך לא עשיתי מעשה.

לעיתים רחוקות  דברנו בטלפון, מלמלנו צריך להיפגש, אבל זה היה סתמי כמו לומר, "תקפצו לבקר"....

כשהתגרשתי, אני הייתי מאוד לא סוציאלית ולכן לא חידשתי את הקשרים.

מאז, חלפו כ 14 שנים בערך, לפני כשבועיים חלפתי ליד ביתה של אחת מהן והרגשתי משהו צובט לי בלב, החלטתי לעשות מעשה.

התחלתי לחפש את מספרי הטלפונים שלהן, התקשרתי לאחת מהן, דברתי עם הבעל, שלמרבה הפלא זכר אותי וחייגתי.

אמרתי לה בואי נפגש, כולנו יחד, החברה הייתה מופתעת ושאלה למה דווקא עכשיו, עניתי לה את התשובה הכי חכמה שיש...ככה...

תוך שלושה ימים נפגשנו בבית קפה כפרי , הגעתי ראשונה, ישבתי עם פרפרים בבטן וחשבתי מה יהיה, אולי לא תהייה תקשורת כמו בעבר, אולי זה יהיה מלאכותי ואולי ואולי.

הן הגיעו, התחבקנו, בדקנו זו את זו.  עשינו בקרת נזקים לגיל, לקמטים שהתווספו, לקילוגרמים  שנדבקו .

לרגע לא הייתה מבוכה, השיחה זרמה בקפיצות לעבר ולהווה, הרבה צחוק, אבל הכי הפתיעה אותי הנינוחות שלנו יחד, הרגשתי כאילו שנפגשנו רק מלפני שבוע.

חיים שלמים עברתי בלעדיהן, תהפוכות שלמות וברגע אחד של מפגש, כאילו לא היה נתק מעולם.

אפילו כשהזמנו לאכול, חלקנו את המאכלים בדיוק כמו פעם.

החמיא לי מאוד, שהן אמרו, שבכלל לא השתנתי ,פלוס שריטות חדשות כמובן.

סיימנו את הביחד בידיעה ברורה, שהפעם אנחנו לא נוותר אחת על השנייה.

המפגש הזה הותיר אותי פשוט מלאה, לא יכולה לפרוט למילים אפילו במה.

בדרכי חזרה הביתה חשבתי, שאיך לפעמים אנחנו מוותרים בקלות, על חברויות ודברים שחשובים לנו ואח"כ המרחק מרתיע אותנו מלחדש קשרים.

ובעיקר, חשבתי על כל אותן שנים, שהייתי כה זקוקה להן, אך בחרתי לסגור את עצמי, כי חייתי בכאב גדול, אולי חיכיתי שאתנקה, אולי טעיתי, שלא חלקתי איתן גם את הכאב, כי למה יש חברים

ולמה  הסתגרתי בפני העולם, כשהייתי כאובה, לא אפשרתי, כמעט לאף אחד להתקרב לפצעים, העדפתי להתמודד לבד.

ואולי גם אני, עברתי כברת דרך ארוכה והיום אני כבר לא מפחדת, להיות אני.