בין השוקולד לוניל

את כאן, קיימת בחיי, נוגעת לא נוגעת.

מגיחה לעיתים רחוקות, בעיקר בביקורת ובחוסר שביעות רצון.

ניסיתי לקבל אותך כמו שאת.

ניסיתי להבין אותך, אלהים עדי, שניסיתי.

ניסיתי להתקרב, לשתף, אבל ממש מעט.

בכל פעם נתקלתי בחומה אטומה.

היו שנים, שחשבתי, שזה בגללי, שאולי אני לא שווה מספיק, לא ראוייה.

היו פעמים, שהסכמתי לקבל ממך רק פירורים, כי זה מה שאת יודעת לתת.

הרבה פעמים, אמרתי לעצמי, לא רוצה אותך יותר.

חשבתי, שאולי בזכות הבנות, אנחנו נתקרב, נתחיל לחלוק אינטימיות משפחתית.

אבל, כששמעתי אותך מדברת אתמול לבנותיי, כמו שדיברת אליי בילדותי, בביקורת, בהאשמה, מודה ומתוודה, איבדתי את העשתונות שלי.

את כל הכאב, שנאגר טיפה טיפה, במהלך השנים, הוצאתי החוצה.

הקאתי אותו מתוכי, לא רוצה בו עוד.

כי אם יש משהו, שלא אתן לך לעשות לעולם, זה לפגוע בבנות שלי.

הן תגדלנה בבטחון, באהבה, בלי בקורת הרסנית.

וכן, הן היו המומות, אבל הסברתי להן, שלא אתן לאף אחד בעולם, כולל אותי עצמי, לגמד אותן.

אחרי שעזבת בטריקת דלת, מתבלת דברייך במשפטים אלמותיים, שנצרבים בנשמה, אספתי אותן לזרועותיי, התחבקנו.

וכשהקטנה אמרה לי ..."אמא אנחנו המשפחה שלך", אמרתי יודעת, כבר זמן רב יודעת זאת.

ובכל זאת....מניין תחושת היתמות.