בין השוקולד לוניל

"אי שם לא הרחק משפת מכתש רמון

, בגובה של כ-900 מטר מעל פני הים

ובשקט של אלפי כוכבים רחוקים,

 מזמין אתכם חץ בשקט לנשום אוויר מדבר צונן

ולהירגע על כוס קפה או תה צמחים מהגינה."

יושבת כאן, כותבת וכל רגע מוחקת, כי איך אפשר לתאר את התחושה שאפפה אותי מאותה השנייה שיצאתי מהבית, שהותרתי את כל המטלות, הטלפונים, התובענות של החיים לנשום קצת אוויר אחר, להיות קצת באווירה אחרת, להוריד מהלך , להתמסר למקצב המדברי.

הדבר הראשון ששמים לב אליו, הוא השקט, מאהל קטן באמצע שום מקום, ללא חשמל, שני אוהלים גדולים האחד ענק, לשינה ,זרוע במחצלות ובמזרנים והשני שנקרא הסלון, שבו מטבחון קטן תנור עצים במרכז, סביב למזרונים וספות מזמינות.

לאט לאט הגיעו כולם, 16 חברים הכי טובים שיש התכנסנו לנו בסלון קצת דיבורים, הרבה צחוק עד לארוחת ערב משותפת, שהזמנו מראש.

אחרי שוידאתי שהבנות בסדר, הודעתי להן, שאמא מנתקת את הטלפון הנייד, מי שמכיר אותי יודעת, שהמרטט הקטן, מחובר לי לורידים.

לא הרגשתי צורך לדבר בטלפון, רק להתמסר לשלווה הזאת שאפפה אותי.

ארוחת ערב הוגשה לנו על שולחנות נמוכים מסביב למזרונים, אחד החברים עשה קידוש והאחרונה נטרפה בשנייה.

אחרי הארוחה עברנו לסלון, פתחנו את בר האלכוהול, שהבאנו מהבית ושוב שיחות, צחוק ובעיקר תחושה נינוחה של חברים, שכבר מכירים כל-כך טוב את השריטות אחד של השני ומקבלים באהבה אחד את השני למרות ואולי בגלל ש..

בשעות הקטנות של הלילה, לא זכור לי מתי, כי גם השעון נטמן בתיק ביחד עם  הנייד, החלטנו לפרוש לאוהל השינה

איך אפשר לעשות סקס באוהל מרכזי עם כולם? אפשר, ממש ממש בשקט...

קמנו לבוקר שמשי, לשקט המדברי, הכל נמרח ב"איזי" כמה חברים השתלטו על המטבח כדי להכין לכולם ארוחת בוקר, אני ועוד כמה חברות יצאנו למדבר,  פתחנו מוסיקה באחת המכוניות ורקדנו לנו כאילו אין מחר.

שאר היום נמרח בכייף, בין ארוחת בוקר משותפת, לרביצה בשמש

חזרתי הביתה טעונה באנרגיות אינסופיות של אהבה.