לא להיות ב"מיין סְטרִים", זה אומר, לעמוד לפעמים, הרבה פעמים, בקו האש.
ולעמוד תדיר בקו האש, זה מתיש, מעייף, שוחק.
לפעמים אני חשה קנאה ,באלו הנשים, המתנהלות להן בשקט בחיים.
לא בולטות, לא מוחצנות, שהחיים שלהן שלווים יותר.
ואני, אני חייה בתרועה רמה, במחוות גדולות,בשיא הווליום, באמת שלי, הולכת לפעמים עם הראש בקיר, רק כדי להיות נאמנה לעצמי.
זכורה לי פעם אחת, בישיבת מורות, כשהמנהלת החדשה זרקה לחלל רעיון, שקומם אותנו, איך כל העיניים של המורות הופנו אלי, ברור היה להן, שאני שוב, אעשה את העבודה בשבילן, שוב אני לא אוכל לסתום את הפה שלי, כשמשהו מציק לי, לשבריר שנייה, התקוממתי אז עם עצמי,קראתי כבר את הנולד, אבל לא יכולתי להתנהג אחרת.
וכך היה גם בעבר, כשלמדתי, כשעבדתי, כשהתחברתי אל חברים.
הכל בעוצמות שיא, אם זאת חברות נשים ,או גברית.
לכן החברויות שלי עזות, האהבות שלי עוצמתיות, אני לא יודעת להיות אחרת.
אני לא יודעת לחיות באפור, אני נעה בקצוות בין השחור ללבן.
וכשיש פיצוץ, הוא מרגיש כמו הר געש
ואחרי אני נותרת חסרת נשימה, סחוטה, נטולת אנרגיות
ובכוח האינרציה, אני ממשיכה שוב בהילוך הגבוה.
נפגשתי השבוע עם חברה ותיקה שלי, שאמרה לי "את אישה חזקה, שום דבר לא ישבור אותך"...האמנם, זאת התדמית שאני יוצרת, אשת הברזל?
או שאנשים כה שטחיים, שהם לא מרגישים את העייפות שלי, את נקודות השבירה, את הרגעי החולשה? את הרצון לשים לפעמים את הראש על כתף בוטחת.
לפעמים, רק לפעמים אני מתעייפת ואני כמהה לחיות קצת באפור, להירגע, להרגיע.
אבל אני כבר כל-כך מורגלת להתנהל כך בעולמי, להיות לבד, גם בתוך זוגיות.
ואתה, אתה רוצה משהו אחר, אתה רוצה שותפות מלאה, מבקש ממני, לעזוב את כל המגננות שלי, לתת לך להיות שם בשבילי ואני לא יודעת כבר איך, איך להכניס מישהו, באופן מוחלט אל תוך חיי.
אתה אומר לי שוב ושוב, תרשי לי להיות שם בשבילך, גם כשלא בסדר, אל תעשי הצגות למעני.
אני נאבקת בך, נאבקת בי, מנסה לפנות לך את המקום שלצידי, לפעמים אני מצליחה, הרבה לא.
ועם כל האהבה העצומה שלך, שעוטפת אותי גם ברגעי הלבד שלי, אני תוהה לפעמים, האם גם אתה תתיאש ממני.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
