בין השוקולד לוניל

התגעגעתי אליכם, לישרא שלי, לבית השני שלי, לחברים הכי טובים שלי.

זר לא יבין זאת, את ההתחברות לקליקת הבלוגרים.

נשמע הזוי משהו, לקרוא למקום וירטואלי "בית", לקרוא לאנשים, שאתה  מכיר, רק בכינוי ,"חברים".

אבל באופן הכי טבעי שיש, ישרא זה בית ואתם הפכתם להיות החברים הכי טובים שלי.

וכשאני נכנסת הביתה, אני מייד בודקת מה שלום כולם, בפרט אם ה"אחים הקטנים", לא מדוכאים, אם עבר על אישתי יום טוב בעבודה, והאם בעלי הוירטואלי מרגיש טוב , בודקת קצת מה מצב אצל החברות שלי, עכשיו הפולניה יכולה להירגע

כי כל אחד מכם, על שלל גווני, הגיל, המין, הסטטוס המשפחתי, אופן התנסחותו, אורח חייו, כולכם אהובים עלי.

להיות בלוגר, זה לשים מסכה אחת, אך לקלף מאה אחרות.

חלקתי אתכם רגעים יפים, מכוערים, עצובים, שמחים.

חלקתי אתכם חוויות, מחשבות, תשוקות, פחדים, לבטים.

ואתם, תמכתם, יעצתם, בכיתם, צחקתם, הזדהתם איתי.

הוירטואליות התערבבתה עם המציאות, לאחר שפגשתי כמה מכם (הרבה מכם  )

ונוצרו לי חברויות כל-כך יפות, חוויתי חוויות מסעירות (כן, מסעירות ובעינויים לא מגלה יותר מזה...)

ועכשיו, בעומדי על הפודיום, מצלמות מתקתקות מכל עבר, הרי זכיתי להיות אשת השנה ע'פי מגזין "טיים".

תודה לכם חברים יקרים,

תודה לך בתי בכורתי, על הדחיפה לכיוון ישרא.

תודה לאישתי שעומדת לצידי, גם בימים קשים.

ותודה לי, שאני אני, אני אוהבת אותי (רוב הזמן...  )

שבת חמימה וטובה