כשאלוהים ברא אותי, הוא שכח לחבר את החוט בין הרגש להגיון
ומאז הרגשות שלי לא הגיוניים וההיגיון שלי ממש לא רגשי.
ומתי זה בא לידי ביטוי בעיקר? כמובן בענייני גברים. 
אם אני הולכת לאחור ובודקת את כל ההיסטוריה הגברית שלי, אני מייד נכנסת להיסטריה כי אני נורא חכמה בדיעבד.
כל מערכות היחסים הרציניות שלי התחילו בבום גדול, בהתלקחות של אש ותמרות עשן בלי לעצור לשנייה, לבדוק האם זה מתאים לי, האם הוא מתאים לי
"באתי, ראיתי כבשתי" זה לא יוליוס קיסר, זאת אני.
וכמשתמע מכך כל מערכות היחסים היו סוערות מאוד, מלאות תשוקה, שבהן היטלטלתי בין פסגות מענגות לבין תהומות של יאוש.
אני מתחברת לגברים דרך הקרביים שלי (ואולי גם למטה מזה) , בשנייה הראשונה יודעת אם זה זה, או לא. פותחת במתקפה חזיתית, מאגפת לאחור והופ ,אני במערכת יחסים מלבבת, בין לבין רואה את תמרורי האזהרה, אך מעדיפה לדרוס אותם כדי שלא יפריעו לי לטוס לי לשחקים.
ההתרסקות כמובן, לא מאחרת להגיע. יש והיא לוקחת שנה שנתיים ויש ,חודש חודשיים.
הפעם החלטתי שאני נכנסת למערכת יחסים עם ההיגיון שלי, כן, הריעו לי !
חיפשתי אותו בכל הגוף, מצאתי, שלפתי ותקעתי אותו פנימה.
כמה אני חכמה, אני מודעת, משפרת, משתפרת פשוט תענוג
לא הפסקתי להחמיא לי.
הפעם בחרתי באיש, שעל פניו נראה מתאים, נותן, מעניק בנוי לזוגיות (יש חיה כזאת), מפרגן, מכיל , באמת מתעניין בי, בצרכים שלי, ברגשות שלי.
לא היו שם בומים, לא הייתה שם אש גדולה, אפילו לא מדורה קטנה.
התחברנו דרך שיחות, חברות, התחברות מנטאלית בעיקר, לפחות בהתחלה.
ואז, באיזה שלב החלפנו פאזה לזוגיות של "הכל כלול".
על פניו זה נראה מושלם, הייתי שם בראש, בראציו אבל לא יכולתי לגרור גם את הרגש לשם, לא הרגיש לי נכון ונכבתי.
הרגשתי מסורסת מכל רגש, לא הייתי אני, לא הרגיש לי אני, אבל הייתי נחושה להמשיך ולתת לזה צ'אנס.
והוא היה מדהים, רק על הסבלנות שלו למרורים שהאכלתי אותו בדרך, הוא ראוי להדליק משואה ביום העצמאות.
אבל זה חרק לי, צרם לי הרגשתי שאני נעה מחוץ למסילה שלי והשבת החלטתי לעשות לזה סוף, לא מסוגלת לזייף זוגיות.
לא יכולה להמשיך לתת לזה צ'אנס, לא יכולה להיות לא אני.
וכן, פגעתי בו, באיש שכה יקר ללבי ואולי פספסתי את ה-הזדמנות של חיי...
ואולי אני לא בנויה לזוגיות...
ורע לי עם זה, עצוב לי עם זה ואני מאוד שלמה עם זה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
