בין השוקולד לוניל

לפני כשבועיים (14 יום, אבל מי סופר?!)  אני חוזרת מבילוי של יום שישי, כרגיל עוברת דרך המחשב לפני השינה

מנסה להדליק אותו והוא בתמורה מעלה לי מסך אדום, אני מעמיקה את המחשוף, אבל הפעם זה לא עושה רושם, הוא לא נדלק  . מסך אדום וכתוביות סתומות, אני עוברת לתפילות, לנדרים וכלום. הבשורה מחלחלת לי לתודעה, המחשב שלי נהרג בדמי ימיו.

אחרי שנשבעתי לעצמי, שאני לא נכנסת ללחץ, נכנסתי ללחץ נוראי,כי כמובן שלא גיביתי שום דבר, באמת שהתכוונתי לגבות מחר, זה חוסר התחשבות של הוירוס, שלא חיכה לגיבויים שלי.

עוד שמרתי על אופטימיות,שאולי זה לא הדיסק הקשיח ואולי עוד אצליח להציל משהו מן החומר, שהיה שמור לי, כמה שהייתי אופטימית...

וכך החל מצעד הטכנאים לביתי, כל אחד אומר משהו אחר, כל אחד מבקש סכום מפלצתי אחר ואני נואשת

מנותקת מהעולם, מרגישה ללא חמצן

כמו רפלקס מותנה, הייתי מתעוררת בבוקר עם הקפה למחשב, פשוט יושבת ובוהה באין, יסורי הגמילה היו קשים.

לבסוף אחרי ימים ארוכים של אימפוטציה תפעולית מצידי ואישתי האהובה מצילה את המצב ושולחת לי טכנאי אמין וגם חתיך (יאמי  ) והמחשב שלי נלקח למעבדה לתיקון.

הלך לי הדיסק הקשיח, שום דבר לא ניצל, אפילו לא פיסת תמונה אחת..

ומאז, אני כל הזמן נזכרת בערגה בכל החומר שהיה לי שם, תמונות, כל-כך הרבה תמונות שלא גיביתי, תמונות של הבנות,  תמונות שלי עם חברים, בטיולים ומה לא...

וחומר, כל-כך הרבה חומר שאספתי במהלך הזמן, אוסף שלם של התכתבות ענוגה עם חבר אהוב, מכתבים שקבלתי, סיפורים, שירים שכתבתי.

והיום החתיך הגיע, חיבר אותי שוב, למכונת החמצן...אמחייה...ואני הסתכלתי לי במחשב ה"דל-שומן" שלי, במועדפים האנורקסיים שלי וחשבתי לי, כמה סמלי העניין, אולי גם בחיים שלנו צריך מדי פעם למחוק את ה"הארד דיסק" שלנו ופשוט להתחיל מחדש.

בנתיים, אני שוב מנענעת במרץ את העכבר האהוב שלי ומדוושת במרץ בישרא.

ד.א. גם כתובות המייל שלי נמחקו, אז, מי שחפץ בי, שיכתוב למייל שלי, שאוכל לחדש את מלאי פנקס הכתובות .