בין השוקולד לוניל

כל-כך כועסת, שקשה לי לנשום.

מגדלת לבד, אבל ממש לבד את שתי בנותיי, הי"ד לא שותף, הפנמתי את זה מזמן.

אבל לפעמים, הרבה לפעמים, אני מוצאת את עצמי תוהה, למה...למה לבנות הכי מדהימות שיש ביקום מגיע מן אבא שכזה.

ואם אלוהים החליטה להעניש אותי על אי אילו חטאים, שתצא "גבר" ותעניש אותי, שתתמודד איתי, לא איתן.

כי אחרת איך היא שלחה להן אבא, שיש לו הכל חוץ מאינסטינקט אבהי.

שמתעלם מהן, שלא מתקשר, שלא עומד בזמנים, שלא לוקח אותן לשבתות, לא מתקשר בימי הולדת, שעד שהוא לוקח אותן, הוא מצליח לריב איתן ולקומם אותן עליו.

וזה שאנחנו הפנמנו שהוא לא אבא, זה לא עושה את זה כואב פחות. כי יש רגעים שהן שואלות למה ולי אין תשובה.

יש רגעים שאני תוהה , מה הוא לא חושב שיש מסיבת פורים בבתי -ספר, הוא לא חושב אולי להציע לבוא, לצלם אותן?

הוא לא חושב, שבימי שלישי, שהוא מואיל לפעמים לקחת אותן לשעה וחצי, שצריך גם לתת להן ארוחת ערב.

כואב לי שהן חוזרות מורעבות ומתנפלות ישר על המקרר.

מתכווץ לי הלב, שהגדולה מפטירה כאילו כלאחר יד, "אבא אפילו לא ידע שהופעתי בעדלידע".

וחוץ מלדפוק את הראש בקיר ממש אין לי מה לעשות.

מיציתי את כל דרכי הגישה אליו, בטוב, ברע, באיומים, בתחנונים, בלערב בני משפחה, בלדבר על לבו, אבל איך אפשר לדבר אל אדם שאין לב בקרבו?

לפני חודשיים תמה לשמחתי, ההתנהלות המשפטית שבניינו הסכמים נחתמו, פסק דין ניתן שחור על-גבי לבן, בנוכחותו, בהסכמותו, במעמד שופט מכובד, אבל מאז הוא רק מצפף, לא עומד בתשלומי מזונות ורק הטלפונים שאני עושה כדי להשיג את שמגיע לי ע'פי חוק, כבר עולים לי יותר מהמזונות המחורבנים שלו.

ובנתיים אני אמורה לגדל את בנותיי בשפע, בשמחה ובאושר, כדי לא לחרפן אותן כליל ורק האנרגיות שאני מוציאה כדי לשדר "עסקים כרגיל", מכלה את כוחותיי.

והיום אני כועסת וכל-כך עייפה, שפשוט בא לי להכנס למיטה, להתכסות ולשכוח את כל הכאב הזה, שחותך לי את הלב לחתיכות קטנות.