בין השוקולד לוניל

לפעמים זה לוקח לי זמן רב, מאוד רב.

אני מתבחבשת עם עצמי, אוכלת את עצמי, סובלת, חוזרת ל"זירת הפשע" כדי לאכול עוד קצת חרא עד שאני מרגישה שמיציתי.

אבל כשמיציתי אין דרך חזרה, משהו מת בלב שלי לגבי אותו אדם, אין לי רגשות של שנאה או נקם, אבל גם אין אהבה בלבי ולפעמים זה עצוב, אני חושבת שלפעמים אני לא מרפה, כי קשה לי האדישות שמטפסת אל הלב שלי אולי משום שאני אישה של רגשות עוצמתיים , של שחור ולבן

וכשאני מגיעה לרגע של ה"אין" משתלטת עליי עצבות. כמו סוג של אבל, אז אני מעדיפה להיאחז ברע רק בשביל להרגיש חיה

שבוע שעבר ישבתי במסעדה מדהימה עם איש אחד חכם, שאני מאוד אוהבת. קצת התבכיינתי בפניו על זה ועל ההוא ועל מה שקורה איתי והוא בתובנות האין סופיות שלו, שם מראה בפניי וידעתי באותו הרגע,שהוא צודק והגיעה עוד רגע של פרידה ביני לביני.

ואני מתגעגעת לגעגועים.....