בין השוקולד לוניל

במסגרת הדברת השומנים שלי, חזרתי לצעוד .

מעצם היותי בטטה חובבת רביצות, זה שאני מואילה להזיז את ישבני בדבקות כל ערב, מעוררת את הערצתי.

יש לי מסלול קבוע, אני לא לוקחת את הנייד, לא מצטיידת באייפוד (זה כי אין לי אחד כזה... )  לובשת מכנסיים מלפני הספירה, חולצה שנוזלית, אוספת את שיערי בקוקו וכך ב"לוק" של עוזרת בית לשכבות מצוקה, אני פוסעת לי בשלווה בלי שאף אחד מטריד את מנוחתי , מן זמן איכות שלי עם עצמי.

אתמול בעודי פוסעת בשלווה, חלפה על פניי בלונדה מתוקתקת, מדיפה ניחוחות של לולו קשראל , אייפוד מסוגנן תלוי על זרועה  וטייץ מסנוורים עוטפים את ישבנה המצומק, וכך בנעלי המעצבים שלה משאירה אותי באבק

הבושם שלה.

מייד החלטתי שאף בלונדה  מצומקת לא תשיג אותי. התחלתי להגביר את צעדי, שום דבר לא הסיט אותי מהמטרה, להשיג את בלונדה מילמלתי כמו מנטרה. הצעדים שלי נראו כבר כמו שפאגט, שיערי נפרע, ידיי השתלשלו בעצבנות ומבט של רצח בעיני, להשיג את בלונדה....

כבר הרגשתי את הדופק, צווח לי בגרון, כשכמעט והשגתי אותה עוד שפאגט קטן ואני משאירה אותה מאחור, שמעתי כבר באוזניי את קריאות התשואה של הקהל  ופתאום המצומקת עושה אחורה פנה וחולפת שוב על פניי.

הלווווו, מה קורה כאן, ככה לא מרמים באולימפיאדה

חזרתי הביתה עם הלשון משורבבת ואני תפוסה במקומות שלא ידעתי שיש בהם שרירים.