6 בבוקר ואני נוסעת בדרכי לתל-אביב. קצת משונה לראות את הרחובות ריקים, להגיע לעיר הזאת ולהרגיש את קורי השינה שלה.
אין פקקים, העיר פועמת בקצב מינורי. תל-אביב היא אולי עיר בלי הפסקה, אבל היא בהחלט קמה מאוחר...
קרירות של בוקר, קומץ של טיפוסים מוזרים מחפשים את עצמם
ואני, שמוצאת לי בפוקס, חניה של כחול-לבן , שמה פעמיי לבית הרופאים.
באתי ללוות חברה לניתוח קוסמטי קטנטן ולא ידעתי שאגיע לממלכת השדיים.
החברה מקבלת טיפול (הסרת שומה לא לדאוג) ואנו מוצאות את עצמנו בהתאוששות ,במחלקת ניתוחים קוסמטיים ,עם עוד חמש נשים שעברו ניתוח להגדלת חזה.
חלומו הרטוב של כל גבר, חמש זוגות שדיים זקורים לתפארת מדינת ישראל.
כמובן שלא ויתרתי וביקשתי לראות כל יצירות האומנות והנשים כל-כך גאות
ברכש החדש שלהן, נעתרות בשמחה.
בלי בושה אני מציפה אותן בשאלות של איך, למה, כמה כואב, שווה? ומי שמוכנה להראות, אני רואה ובודקת, בסקרנות רבה.
וכך, על קוראסון שוקולד, נס קפה ושעה קלה של נשים ,שלרגע קט הגורל מחבר ביניהן , נוצר קשר של שיחת נשים לבבית , על גברים, ציצים וכל מה שבניהם.
ראיתי נשים כאובות, אך מאושרות, שלרגע ונשארתי לרכוש גם לי זוג שדיים אקסטא לארג'.
זה לא סוד, שבגיל מסויים לאחר לידות והנקות, יש הוכחות בשטח לגראוויטציה.
וזה מסקרן אותי, מאוד מסקרן אותי, מה מניע אישה לעשות ניתוח כזה,
עם כל הכאבים וההשלכות (עד לשנה קיים סיכון לדחיית השתל)
שלא לדבר על המחיר (16 אלף שקלים, למעוניינות)
התפרים, הכאבים, ההחלמה וכל זאת בשביל לקבל זוג שדיים זקורים.
המסקנות: כולן, אבל ממש אצל כולן הבעלים דחפו, עודדו, פינטזו על שדים משובחים
ולא הסתפקו במה שהטבע ברך את זוגתן.
הכי הפתיעה אותי הדוסית, כן בחורה צעירה, דתית השאירה תינוק בן עשרה חודשים (חודש אסור לה להרימו על הידיים), לא התאפקתי וכשהתיישבתי על ידה, שאלתי אותה איך בעלך הגיב? הוא היה ממש בעד, היא התוודתה.
לאחרת אישה בשלהי הארבעים רזונת על גבול האנורקטית, בעלה רצה שתעשה שתלים גדולים יותר, יש למה מזל שהרופא המנתח בחר לה גודל שיהייה פרופורציונאלי לגופה, אחרת היא הייתה נראית כמו שפנפנת פליי-בוי בדימוס.
התקשרתי לאיש שלי, הודעתי לו "אני נשארת כאן ומחר תקבל אותי באריזה חדשה", הוא נשבע לי, שהוא מעדיף את האריזה המקורית מהניילונים. (כפרעליו )
אז עזבתי אותן, דחסתי את שלי המקוריים מהבית ,סידרתי אותן טוב בחזיית הפוש-אפ, שיטוסו אל-על , וידאתי שהחריץ מציץ ויצאתי בחזרה, שמחה וטובת לב, ועם הציצים הישנים שלי מהבית.