בין השוקולד לוניל

ממוצאי שבת כמעט ולא ראיתי את הקטנה שלי, היא התחברה לאחייניות שלה מהצד של הי"ד והלכה לישון אצל גיסתי בדימוס, אח'כ  הן עברו להתנחל אצל הסבתא ואני קרועה.

מצד אחד אני מאוד מפרגנת לעצמאות שלה, הרי אני כל הזמן מקטרת כמה היא נצמדת לי לעורק, אבל מצד שני הגעגועים הורגים אותי.

חשבתי כמה קשה לנו לשחרר את הילדים שלנו.

אני שמחה שהן עוד בגיל כזה שאני יודעת בכל רגע נתון היכן הן, לא יודעת איך ארגיש שהן תהיינה ממש ברשות עצמן, בלי חובת הדיווח למפקדת האם.

כל השבוע אני משוחחת עם עצמי (עצמי גם עונה לי ) שזה טוב, כי הן מתבגרות וכך מאפשרות לי לקחת את ה"ספייס" הכל-כך חשוב לי, אבל בפועל, אני תמיד מרגישה קרועה בין הרצון והצורך להיות איתן ובין הצורך לשחרר אותן ולקחת את המקום שלי, או לתת להן את המקום שלהן.

אולי משום שאני מגדלת אותן לבד, הג'אגלינג הנפשי הזה הוא מסובך יותר.

ולא צריך לרחם עלי, אני בהחלט יודעת לדאוג לעצמי, שומרת בדבקות על החיים שלי, על ההנאות שלי, לא מוותרת, למרות שלפעמים לצאת לסופ'ש, זה מצריך הערכות ברמת של פיקוד העורף.

ואני יוצאת ומכייפת, אבל יש לי רגע שאני קוראת לו פג-תוקף. ברגע מסויים אני נתקפת געגועים וכבר לא מעניין אותי כלום, רק לחזור הביתה אליהן.

ואולי אני סתם מבלבלת לכם את המוח, כי אני מתגעגעת לקטינה שלי.