בין השוקולד לוניל

אתמול הפקרתי שמירה והפולניה זלגה לי לנשמה.

קיטרתי, בכיתי, הרבה בכיתי, כי אצלי כשהסכר נפרץ, שום הולנדי מחורבן לא יצליח לעצור עם האצבע.

יש משהו באוויר של ראש-השנה, שעושה לי את זה.

ריחות של גוייבה, הטעם של הרימון, ערימות המזון על-גבי העגלות בסופר, "איפה אתם בחג?" מחדדים אצלי את תחושת היתמות.

זה לא משהו רציונאלי, זה חוסר שאני חיה איתו בשלום במהלך השנה, אבל יש רגעים שאני כל-כך חסרה...

אחר-כך נפגשתי עם אישתי האהובה,כמובן שמהרגע שנכנסתי לאוטו שלה, לא הפסקתי לבכות והיא פשוט היא, בלי הרבה מילים , רק בעצם הנוכחות שלה בחיים שלי, הצליחה לעצור לי את הדמעות.

בדרך הביתה, חשבתי קצת על מה שעברתי השנה, על כל האנשים הנפלאים שנכנסו לחיי.

על המזל הגדול שיש לי, כי יש לי שתי בנות מדהימות, שיכולות להוציא אותי מדעתי, אבל ברגעי האמת, הן כאן אחת למען השניה ולמעני, כמו משפחה אמיתית.

ויש שם שם למעלה אלוהימה, שדואגת לי בדברים הכי חשובים בחיים

ואני חיה, אני לא מתקיימת, אני חיה בתוך החיים, בתאווה גדולה, למרות כל הקשיים.

הרבה אנשים חדשים נכנסו לחיי, חברות מדהימות, רק אתמול בבוקר נפגשתי עם חברה חדשה מהקבוצה שלנו באתגרים, ישבנו בבית-קפה בעיניים נוצצות, כי יש קסם רב ממפגש בין שני אנשים.

ואני אישה מבורכת ובמקום לבכות אני צריכה להודות על-כל מה שיש לי.

כל הדרך שעברתי חישלה אותי, אבל לא עשתה אותי קשוחה.

כל מאמץ שאני משקיעה בקשר לבנות, משתלם בסופו של יום.

ואם יש לי לפחות שני אנשים בעולם, שאני יכולה להתקשר אליהם ו4 בבוקר והם יתייצבו לצדי ללא עוררין - דיינו.

אז, שתהייה לכולנו שנה טובה

מלאה באתגרים מספקים,

בצחוק, בשמחה, בבריאות ובאהבה

אוהבת

מוקה