בין השוקולד לוניל

הגעתי לכיפור עם הלשון בחוץ, אחרי לילה  לבן של מסיבת פיג'מות לקטנה  ותקרית עין של אישתי האהובה....

שנה שעברה יום כיפור נפל בדיוק היום הולדתי, השנה החלטתי לצום,זה בטח לא יזיק לשומנים שלי...

.

עוד טלפונים אחרונים ל"חתימה טובה" והתמסרתי כליל לאווירת הדומיה שעטפה את הארץ.

כיביתי את המחשב, את הטלוויזיה, את הטלפונים ונכנסתי עם ספר טוב למיטה.כיפור בשבילי הוא גם מדד לגדילה של הבנות, היו שנים שרצתי אחריהן עם האופניים, היום, השבח לאלה, הן גדולות והולכות לבד.

יש משהו בשקט הזה, בהתנתקות שלי מכל הגירויים החיצוניים של העולם, שעושה לי טוב.

האנרגניה שלי מוקדשת כלפי פנים לעצמי ולבנות נטו.

הקטנה חזרה מה"סובו חולון והקיפוה "  והחליטה, שצום של שלוש שעות זה מספיק לה, הגדולה ואני המשכנו

ישבנו לנו יחד, פטפנו, צחקנו,צבענו, יצרנו, שיגענו את הכלבה.

ביום למחרת התנהלה אותה הנינוחות, בניגוד לתחזיות שלי, היה לי קל לצום, פרט לצמא ולפינטוז על נס-קפה, לא התייסרתי במיוחד

כמעט והצטערתי, שהסתיים הכיפור ושוב התחיל מבול הטלפונים והחוץ שוב פלש לי לבית.