בין השוקולד לוניל

איך שלא תסובבו את זה כולנו יוצאים מהסיפור הזה מטומטמים...

ההורים - לא מאמינים בחינוך, מתוסכלים, ממוממרים מהמערכת, חלקם שולחים את הילדים בבוקר, כי זה נוח ,המורה עושה להם בייביסיטר, ממילא אחה"צ הם ערוכים בהשלמת החינוך...

כועסים על כל שביתה, אבל חוץ מקצת קיטורים ושחרור אנחנה קורעת לב, כי אין מה לעשות בנדון, לא עושים....

המורים הולכים לשביתות כ"צאן לטבח", 95 אחוז מהם לא ממש יודעים, את כל פרטי הסכסוך, למרות שהם יודעים ששביתה ארוכה תעלה להם, גם בשכר, גם בהשלמת ימים.

והם כועסים, כי הם נמצאים בחזית, סופגים את כל הקיצוצים, את כל תסכולי ההורים והילדים ובפועל הם יודעים שכלום לא יצא מן השביתות האלה.

אני בעד חוזה אישי לכל מורה, לפי השכלה ותק ואיכות הוראה, ככה מורה שמשקיע את נשמתו יקבל תגמול נאות.

ואל תטעו, יש המון כסף במשרד החינוך, הוא רק מחולק להמון אוכלי חינם וכאלה שכל שנה כותבים תוכניות מהפכניות בחינוך, שמבזבזות לנו המון זמן יקר בכיתות, במקום לתת לנו שעות לתגבור תלמידים חלשים, שנופלים בין הכסאות.

השינוי צריך להתחיל מלמעלה, מן הממשלה, בהגדרת עדיפויות, אבל מדינה, שהתקציב שלה על הרווחה, הוא מן הנמוכות בעולם המערבי, ממש מעניין לה התחת, החינוך וכו

אז, כולנו מטומטמים, כי אנחנו ממשיכים לספוג הכל, קצת מקטרים, אבל לא יוצאים, יחד, להפוך למדינה את השולחן בפנים.