בין השוקולד לוניל

את התיק הכנתי אתמול.

הנייד הוטען.

לקטנה גיהצתי את מדי הצופים ושמתי בחדר שלה במקום בולט.

השארתי כסף גם לגדולה וגם לקטנה.

האוכל מוכן במקרר עטוף בנייר כסף, רק לחמם (שוב להזכיר להן לא לחממם במיקרו עם נייר כסף?)

מספרי טלפון של שלושה אנשים שאני הכי סומכת בעולם, לחירום ,מצויים על מגנט בדלת הכניסה.

הכיור מצוחצח.

הכביסה מקופלת בארון (הארון עדיין מבלוגן, לא צריך להגזים...)

הבית מסודר.

ועוד מעט אני יוצאת לדרך....

ולא, אני לא נוסעת לחו"ל, אני רק מתחילה עבודה חדשה (השלישית במספר)

אבל הפעם זה כרוך בשעות רבות, לא תמיד אהייה זמינה לבנות, זה יכרסם לי רבות בשעות שאני עומדת לרשותן ואני חרדה, כל-כך חרדה שאפילו אני מתעייפת מעצמי.

אני מבינה  מהיכן מגיעה החרדה הזאת

אולי משום שהאחראיות לגידולן נופלת רק עלי

אולי משום שעד כה תמיד היתי זמינה לבנות שלי

אולי משום שאני קצת דפוקה ולי קשה לשחרר אותן, או להבין שהשמים לא יפלו אם לא אקבל אותן מבית-הספר.

אולי משום שקשה לי עם שינויים.

אתמול דיברתי עם חברה והיא אמרה לי "את אישה פתוחה מאוד וחברותית, את תסתדרי בכל מקום".

אני האישה הכי מטעה שיש בעולם ,פתוחה בצורה הכי סגורה שיש ודווקא בשעה של שינויים הילדה הקטנה שבי קמה לתחייה ואני צריכה להרגיע אותה ולהפנים שאני כבר גדולה.

ואני צריכה להזכיר לעצמי, שזאת לא חתונה קתולית ואני יכולה לעזוב מתי שבא לי....

אז, אני הולכת ללבוש את השריון והמסכה ויוצאת לדרך חדשה, בהצלחה לי