שבת מוקדם בבוקר במרכז המבקרים במצפה רמון.
השמש רק מתחילה לחמם את הגוף אחרי הקור הזוועתי של הלילה
ואני מתלבטת עם עצמי אם בכלל אני עושה שוב סנפלינג.
מהפעם האחרונה אני זוכרת בעיקר את הטראומה, לא נהניתי, רק רציתי להגיע למטה בחתיכה אחת.
כבר חווית את זה פעם, יכולת לפחד, בשביל מה שוב לעבור את זה? התעצבנתי על עצמי.
ואז החלטתי שאני חייבת לנסות שוב והפעם לנסות גם ליהנות, העיקר לא לוותר.
אחרי חמש דקות בערך ,קמתי והתחלתי לעודד את חברה שלי מהקבוצה לעשות את זה איתי.
נחגרנו נקשרנו, שמענו הוראות אחרונות ושוב מצאתי את עצמי על קצה הצוק...
פיסקתי כדת משה וישראל, נעלתי ברכיים ו....זה הרגע הכי מפחיד,
הרגע שבו צריך כנגד כל האינסטינקטים לסמוך על החבל ולהישען לאחור
זה הרגע שבו אני צריכה לגייס את כל כוחותיי ולא לצעוק "פוס" אני מתחרטת.
הלב כבר לא דופק בחזה, הוא שולט בכל הגוף.
נלחמתי בעצמי, לא אמרתי מילה, ניסיתי להתרכז בכל מה שלמדתי, ניסיתי לעודד את חברה שלי, שהייתה קשורה אלי והתחלתי את המסע הגדול שלי למטה.
ושיסלחו לי חבריי לעדה הפולנית, נהינתי, הייתי מרוכזת, לא איבדתי את העשתונות כמו בפעם הקודמת, ירדתי באיטיות, לא שכחתי להביט לצדדים, לראות את הנוף המדהים, לעשות פוזות לצלמת המדהימה שלנו.