בין השוקולד לוניל

שנת 1940, כנראה, לא יודעת איזה יום, לא יודעת מה השעה, אין לי מושג אם השמש זרחה בשמיים, או איזה צבע היה לעיניים שלה, של סבתי לולה ז"ל, כשהיא דחפה את העגלה של בתה התינוקת אל מחוץ לגטו כדי למסור אותה לידי משפחה פולנית.

איך, איך מרגישה אמא, כשהיא נאלצת להפרד מבתה כדי להציל את חייה? מה עובר לה בראש, האם יש בה תקווה, האם יאוש.

איך נפרדים מתינוקת, מנשקים אותה? מסניפים אותה? מנסים לחרוט את פניה בזיכרון?

איך?

האיך הזה מלווה אותי כל חיי והוא קיבל משנה תוקף כשהפכתי אני בעצמי לאמא...., עיצב אותי כאישה, כאמא וכבת- אנוש.

 1 במאי 2008  ,10.00 בבוקר, צפירה חזקה מפלחת את האוויר, כ- 600 ילדים בחולצות לבנות עומדים דום, ראשיהם מורכנים, זאת התמונה שנותנת לי כוח בכל שנה מחדש, מחברת אותי לכאן בקשרים בלתי מעורערים, נוטעת בי תקווה.

לזכרם של סבא שמואל וסבתא לולה ,ורשה פולין

* למה בחרתי לחזור לישרא דווקא היום? נו פולנייה...