בין השוקולד לוניל

אחד הדברים שאני ממש לא יודעת לעשות כמו שצריך, זה לחתוך בזמן, להחליט, לסיים דברים כשמגיע זמנם.

אני אלופה בלהדחיק, בלהשקיט את הקרביים ,שצועקים אליי .ושוב אני הופכת, שוקלת ובעיקר מרמה את עצמי.

עד שהדברים לא מתפוצצים לי בפנים בבום, רק אז אני מעזה להקשיב לאמת הפנימית שלי.

שנתיים ברוטו הייתי כאן בישרא, היה לי טוב, גיליתי את חדוות הכתיבה, גיליתי כאן אנשים מדהימים.

נרקמו לי כאן קשרים חבריים יפים ובעיקר ישרא היתה מנוף בשבילי להגיע למקומות אחרים.

אבל, מזה זמן רב, שאבדה לי חדוות הכתיבה, מפריע לי שעיניים זרות קוראות אותי, בטח ובטח אנשים שלא חפצים ביקרי וכל פעם היה לי חבל לסגור את הבלוג.

הפעם החלטתי לקחת את המושכות לידיים שלי ולהיפרד  בצורה מסודרת מכולכם כאן, להודות לכל מי שכתב, הגיב, העיר, האיר, הצחיק, נגע ללבי, הפך לחלק משמעותי בחיי.

אני עסוקה בחיי, בבנותיי, בקידום הקריירה שלי, אין בי שום צורך לכתוב ולשתף את כל העולם וגרושתו במה קורה איתי, אני בתקופה אחרת בחיים.  עסוקה וטוב לי, אני מוקפת בחברים נפלאים ותומכים והכי חשוב, אני שלמה עם עצמי ועם כל הבחירות שלי בחיים.

אולי פעם אחזור לכאן, אבל בנתיים אני נפרדת מכולם.

תודה, על כל האהבה , הפירגון ותשומת הלב.

תודה מיוחדת, איך לא?  לאשתי האהובה, רק בזכותה, היה שווה להגיע לישרא...

                                      אוהבת

                                      מוקה