בין השוקולד לוניל

כשהגעתי לארבעים ו..., שאלה אותי חברה איך עברתי את משבר גיל הארבעים, אמרתי לה, שהייתי נורא עסוקה, פשוט לא יצא לי, אבל אם זה חובה

אז אני מוכנה.

אז את ה"משבר" לא עברתי, אבל רק אלוהים יודעת, שעברתי גם עברתי המון אתגרים בשנים האחרונות כל-כך הרבה שלפעמים ונדמה שאני יכולה לשמש פרומו  של "אקסטרים".

במרוצת השנים למדתי היטב איך לחפות, לבנות טוב את המסכה, להדק אותה לפנים, לשים קצת תחבושות על הלב שלא ידמם וההצגה בעיצומה.

ואני חזקה כמו לביאה, מתפקדת במצבים כמעט בלתי אפשריים וכל מי ששואל אני עונה במן רפלקס מותנה..."אני בסדר, הכל בסדר"

עד שמגיע רגע אחד קטנטן, מילה אחת שיכולה לשבור אותי לגמרי

ואז אני קורסת לתוך עצמי, לא מרשה לאף אחד להיכנס פנימה.

מועטים החברים, שאני מרשה להם לדעת מה קורה אצלי, מה קורה איתי.

אולי משום שאני מרגישה, שאני חייבת ל"ספק את הסחורה" להיות תמיד בתפקוד עַל

וזה מכביד וזה מעיק ואני זקוקה לכוחות עצומים כדי לדחוף את עצמי למעלה.

הרי גם השחקים הכי דגולים זקוקים להפסקה, כדי לשאוב כוחות ולהעלות שוב על הבמה....

שבת נהדרת חברים שלי, התגעגעתי אליכם...

אתמול חזרתי מהעבודה מנוזלת, משועלת,מעוכה לגמרי.

נכנסתי למיטה בדיכדוכון קל, לא הבנתי למה.

לא שהייתי כזאת חולה, אבל בכל זאת לא יכולתי להוציא את עצמי מהמיטה.

ואני הרי מורגלת בזאת גם כשאני חולה אני מתפקדת, כי יש לי בנות שצריך לדאוג להן וגם כשהייתי עם דלקת ריאות, יצאתי החוצה כדי להקפיץ אותן.

וזה קשה, לתפקד גם בעת מחלה, אבל יש לי הרבה שנים של תרגול.

הגוף כבר מורגל, אבל הילדה הקטנה שבי קצת עצובה, שאין מי שיטפל בה, כשהיא חלשה....

ולא ששכחתי שהוא נמצא לצידי עכשיו, בקלישאה הכי קלישאתית, "באש ובמים",

כי אולי גם למשהו טוב צריך להתרגל,

צריך להרפות את האחיזה במוכר,

צריך לתת למישהו אחר לנהל לפעמים את העניינים.

ואז הוא הגיע אחרי הקניות, סידר את הדברים במקרר, עמד להכין לי מרק עוף, להכין ארוחת ערב לבנות ואני ערכתי קרבות עם עצמי במיטה, לצאת או לא לצאת, יסתדר או לא יסתדר ,להרפות, או לא....

והנחתי לו לנהל את העסק הזעיר שלי

והבנתי, שאני כבר סומכת עליו

והבנתי שהוא כבר חלק ממני ומהמשפחה שלי

והבנתי, שזהו זה ,אני יכולה להיות חולה בשקט, כי דואגים גם לי

ומייד הרגשתי טוב יותר , אחרי שעה קמתי כמו פנתר.

***************************************************************************

קמתי בבוקר וידעתי שהיום אני חייבת להגיע לים, אחרי הפגישה עם עורכת הדין שלי, חתכתי לכיוון חוף הים הפרטית שלי.

העפתי הצידה את הנעליים והגרביים  והנחתי לחול הקר להנעים לי את הרגליים, הרוח החליטה שהיא עושה לי פן בשיער. 

הים זעף היום במיוחד בשבילי, כמזדהה עם מצב רוחי, הכחול שאני כל-כך אוהבת הפך לאפור

רק אני והים, ככה פסעתי לי בשלווה, נפש חיה לא חלקה איתי את חלקת האלוהים הקטנה הזאת.

חשבתי שעם כל התקופה הקשה שעוברת עליי, אני לא מרגישה בדידות, להפך אני מרגישה מוגנת ועטופה באהבה.

חשבתי על כל מה שאני חושפת בישרא, על המחיר, על הדבקות שלי באמת שלי, על הבחירות שלי ובעיקר חשבתי על איך הפסקתי לעשות חשבון לכל העולם ואישתו, אני פשוט ,אני לטוב ולרע.

ולפעמים , "היה רע לתפארת", אבל בסופו של יום, אני מביטה בי בסיפוק.

צחקתי לים , צעקתי בים והזכרתי לו ולי, שאני אישה עשירה , עשירה באהבה, בחברים

וכמו הגלים, שאף פעם לא מתייאשים חוזרים בדבקות להתדפק על החוף, כך גם אני נופלת וקמה כל בוקר מחדש.