בין השוקולד לוניל

כאן תוכלו לקרוא את הגרסה שלה

לפני כחודשיים ,איריס סיפרה לי שהיא מצטרפת לקבוצת העצמה של נשים.

מאחר שאני אישה עצומה ואני אוהבת להיות עם איריס בכל מקום, רציתי גם להצטרף.(נדחפתי, מודה)

לא היה לי מושג קלוש למה אני נכנסת.

פגישה ראשונה נערכה בגני יהושע בתל-אביב. הגיעו נשים שונות מכל הגילאים, חלקן מוגבלות פיזית (קביים) חלקן בכיסאות גלגלים, נשים בריאות (פיזית) ועשינו היכרות ראשונית.

שם התוודעתי ל"אתגרים" והבנתי שהמפגש שלנו יהיה שונה, לא עוד סדנאות, אלא ספורט אתגרי משותף.

ערב לפני

התרגשתי כמו ילדה קטנה, כל הזמן ארזתי ופרקתי, תמיד אני מביאה חצי מהבית ובכל זאת שוכחת להביא משהו חשוב...

ערב לפני נסענו איריס ואני כדי לקנות אוכל לכל הקבוצה.

כמובן שלא הצלחתי להירדם כל הלילה מרוב התרגשות.

הגיע היום !

חמושה במזרן זוגי מתנפח, תיק בגדים, תיק קטן, שתי צידניות הגעתי לאיריס העמסנו הכל על מכונית אחת ויצאנו לדרך.

בסביבות 7 בערב הגענו לחוף גופרה בכנרת פרקנו את כל ההרבה ציוד שלנו והתחברנו לקבוצה שלנו.

אישתי שתחייה מייד העמידה לנו שולחן לארוחת ערב, שלא היה מבייש אף מסעדת גורמה ואני, אני בדקתי את השטח

ומסתבר שבשטח שלנו הייתה פלוגת מילואימניקים מגולני ,כשבררתי כמה גברים יגיעו ,ענה לי מישהו 69, נו ,זה מספר שאני יכולה לחיות איתו.

ואכן כל הערב הם דאגו לנו לפינוקים שונים........

התארגנו לשינה יחד, עזרנו למי שצריך, ובילנו בשעות של צחוק ועוד ועוד אוכל.

באיזה שלב המילואימניקים שלנו הלכו לשחות בערום בכנרת, התלבטתי אם ללכת עם המצלמה והזום ולעשות בדיקת בולבולים, אבל רק לצורך מחקר, ממש לא בשבילי

מיותר לציין שכמעט ולא ישנו כל הלילה.........

היום השני

לקום בבוקר בכנרת, עם זריחה כבר מכניס לאווירה של שאנטי וכייף וכשאני עם אישתי זה לקום לארוחת בוקר מפנקת.

משם התקפלנו ועברנו לעין גב לשיט אבובים.

איך אפשר לתאר לכם את מכלול החוויות שעברתי.

זה לראות נשים מוגבלות פיזית, שלא מוותרות, שעם כל הקושי עושות הכל

לראות נשים עוזרות אחת לשניה, תומכות, מעודדות, מפרגנות

לראות נשים חזקות ושמחות , כמו שרק נשים יכולות

לראות נשים שמתגברות על הפחד מהמים.

ופתאום כל העולם שלי מקבל פרופורציות אחרות.

איריס ואני עלינו בקבוצה השניה, נחגרנו בחגורת הצלה והסירה התחילה לטוס קדימה, אני חושבת שכמות האדרנלין שהייתה לי בגוף יכלה לספק פלוגת חיילים מגולני.

תוך כמה דקות החבל נקרע וטס לי ישר בפנים, לא הרגשתי כלום, לא כאב, רק התרגשות, (מאוחר יותר, בצהריים גיליתי במראה, שיש לי סימן במצח) שוב נקשרנו ויצאנו לדרך, הפעם החבל נקרע והאבוב התהפך עלינו.

לוגית ידעתי שאני בטוחה, אבל האינסטינקט היה פחד נוראי. ווידאתי שאישתי לידי, אחזתי בחוזקה באבוב וכל מה שעניין אותי זה, שאיריס תחזיק באבוב, שלא תעלם לי (כמה אני אוהבת אותה).

אחרי שכל הקבוצות התנסו, בקשנו מהמדריכים להפליג ככה סתם בסירה ולשחות במים.

קשה לתאר לתאר את החוויה הזאת לטוס בסירת מרוץ כזאת, לשמוע מוסיקה נהדרת, להיות בחברה מדהימה, לקפוץ למים, באמצע הכנרת, בלי אף נפש חיה מסביב.....

אחרי ארוחת צהריים במסעדה בדרך ,נפרדנו לשלום.

הגעתי הביתה ב7 בערב מלאה, אבל ממש מלאה באנרגיות מדהימות.

ישבתי קצת עם הבנות שלי, סיפרתי להן איך היה ואחר-כך קרסתי למיטה.

מחכה כבר לפגוש שוב בכל החברות המופלאות שהכרתי, בפעילות הבאה שלנו ברמת-הגולן.

בזמן האחרון הידלדלו לי מעיינות הכתיבה.

לא בא לי לכתוב, כמעט ולא נכנסת למחשב, אולי זה החום שמייבש כל חלקה טובה במוח שלי, אולי אני עסוקה כל הזמן בזוגיות שלי, בבנות ובכלבה שאוכלת  לנו את כל הבית ואולי יש גם גיל הבלות להשראה?

הפכתי להיות פאקצה מפונקת, כל רגע שאני לא במזגן, אני הופכת להיות מסוכנת לבריות.

החיים שלי ממש קשים לאחרונה, אני קמה כל בוקר בסביבות הצהריים (רחמנות ,אני יודעת)

מייד מדליקה את המזגן בסלון ונערכת להכין לבנות ולי ארוחת בוקר מהסרטים.

אחר-כך כשכרסי השמנמנה כבדה מארוחת הבוקר, אני צופה קצת בטלוויזיה וחושבת מה עושים לאן הולכים (כמובן רק פעילות מזגנית).

שלשום בערב ביליתי עם המאהבת שלי, בערב מדהים  של בישולים, שיחה וצחוק.

היום קבעתי עם אשתי ליום כייף בים, בחוף ים פרטי משלנו ,אח'כ נשב בדשא לאכול ארוחת ערב.

אז תהיו רחמנים עם התגובות שלכם, לא קל להיות בטטה 

הרגשתי שזה מגיע לי ,(נו פולניה)

תכננתי הכל לפרטי פרטים .

הבנות מסודרות (חמסה דגים ושום בתחתונים, שלא יתחרבש לנו)

ואני יוצאת לסופ"ש עם האיש שלי ,במקום מדהים (אצלו בבית).

הודעתי למכבי- אש באזור המרכז ,לשמור על ערנות

שתהייה לכם שבת נהדרת