בין השוקולד לוניל

בגיל ההתבגרות, הייתי אחוזה במאניה, לחפש לה קרוב משפחה, מישהו

הייתי מסתובבת ברחובות ומנסה לבדוק אם יש מישהו שדומה לה, בפנטזיה שהייתה לי  מצאתי לה אח או אחות, הבאתי לה אותו והיא נופלת על זרועותיו.

חשבתי שאולי זה ירכך אותה, אולי זה יפייס אותה.

וכעסתי כל-כך כעסתי , בעיקר על עצמי, שאני מעזה בכלל לכעוס על אישה, שבאה מאותן זוועות, איך אני יכולה להיות כל-כך אנוכית.

השתדלתי להתרחק ממנה.

עברתי לגור באילת כדי לברוח ממנה.

עברו שנים רבות עד שהצלחתי לראות את עצמי דרך העיניים שלי ולא דרך העיניים שלה.

היום אין לי לאן לברוח ממנה

כי היא נמצאת בתוך הפנים שלי,

בתוך הידיים שלי,

בקול שיוצא מגרוני,

בתוך העוצמה שלי,

בתוך נשמתי.

אני בחרתי במודע ,לחיות מתוך חיות ובשמחת חיים.

אני מגדלת את הבנות באהבה, בחיבוק אין סופי, בגאווה על היותן מי שהן ובהמון קולות של צחוק בבית.

כי הזוועה ההיא זורמת לי בורידים מעצבת כל יום את האמהות שלי, את ההורות שלי, את השדים הפרטיים שלי.

** לזכרם של מיליון וחצי ילדים

ולזכרם של סבתא לולה וסבא שמואל וושנבסקה ,קרקוב פולין.