בין השוקולד לוניל

6 בבוקר ואני נוסעת בדרכי לתל-אביב. קצת משונה לראות את הרחובות ריקים, להגיע לעיר הזאת ולהרגיש את קורי השינה שלה.

אין פקקים, העיר פועמת בקצב מינורי. תל-אביב היא אולי עיר בלי הפסקה, אבל היא בהחלט קמה מאוחר...

קרירות של בוקר, קומץ של טיפוסים מוזרים מחפשים את עצמם

ואני, שמוצאת לי בפוקס, חניה של כחול-לבן , שמה פעמיי לבית הרופאים.

באתי ללוות חברה לניתוח קוסמטי קטנטן ולא ידעתי שאגיע לממלכת השדיים.

החברה מקבלת טיפול (הסרת שומה לא לדאוג)  ואנו מוצאות את עצמנו  בהתאוששות ,במחלקת ניתוחים קוסמטיים ,עם עוד חמש נשים שעברו ניתוח להגדלת חזה.

חלומו הרטוב של כל גבר, חמש זוגות שדיים זקורים לתפארת מדינת ישראל.

כמובן שלא ויתרתי וביקשתי לראות כל יצירות האומנות והנשים כל-כך גאות

ברכש החדש שלהן, נעתרות בשמחה.

בלי בושה אני מציפה אותן בשאלות של איך, למה, כמה כואב, שווה? ומי שמוכנה להראות, אני רואה ובודקת, בסקרנות רבה.

וכך, על קוראסון שוקולד, נס קפה ושעה קלה של נשים ,שלרגע קט הגורל מחבר ביניהן , נוצר קשר של שיחת נשים לבבית , על גברים, ציצים וכל מה שבניהם.

ראיתי נשים כאובות, אך מאושרות, שלרגע ונשארתי לרכוש גם לי זוג שדיים אקסטא לארג'.

זה לא סוד, שבגיל מסויים לאחר לידות והנקות, יש הוכחות בשטח לגראוויטציה.

וזה מסקרן אותי, מאוד מסקרן אותי, מה מניע אישה לעשות ניתוח כזה,

עם כל הכאבים וההשלכות (עד לשנה קיים סיכון לדחיית השתל)

שלא לדבר על המחיר (16 אלף שקלים, למעוניינות)

התפרים, הכאבים, ההחלמה וכל זאת בשביל לקבל זוג שדיים זקורים.

המסקנות: כולן, אבל ממש אצל כולן הבעלים דחפו, עודדו, פינטזו על שדים משובחים

ולא הסתפקו במה שהטבע ברך את זוגתן.

הכי הפתיעה אותי הדוסית, כן בחורה צעירה, דתית השאירה תינוק בן עשרה חודשים (חודש אסור לה להרימו על הידיים), לא התאפקתי וכשהתיישבתי על ידה, שאלתי אותה איך בעלך הגיב? הוא היה ממש בעד, היא התוודתה.

לאחרת אישה בשלהי הארבעים רזונת על גבול האנורקטית, בעלה רצה שתעשה שתלים גדולים יותר, יש למה מזל שהרופא המנתח בחר לה גודל שיהייה פרופורציונאלי לגופה, אחרת היא הייתה נראית כמו שפנפנת פליי-בוי בדימוס.

התקשרתי לאיש שלי, הודעתי לו "אני נשארת כאן ומחר תקבל אותי באריזה חדשה", הוא נשבע לי, שהוא מעדיף את האריזה המקורית מהניילונים. (כפרעליו  )

אז עזבתי אותן, דחסתי את שלי המקוריים  מהבית ,סידרתי אותן טוב בחזיית הפוש-אפ, שיטוסו אל-על , וידאתי שהחריץ מציץ ויצאתי בחזרה,  שמחה וטובת לב, ועם הציצים הישנים שלי מהבית.

אני מכירה אותו היכרות שטחית, דיברנו מס' פעמים בטלפון נפגשנו פעם אחת.

אתמול בבוקר הוא התקשר ושאל אותי מה אני עושה בעצמאות, "יש מסיבה שאני חושבת ללכת אליה, אתה רוצה לבוא איתי?"

קבענו שבעשר וחצי הוא אוסף אותי ואנחנו הולכים לחגוג.

בעשר וחצי הוא הודיע לי שהוא "קצת" יאחר, אני כבר הייתי לבושה ומאובזרת לטרוף את הערב.

בסביבות אחת עשרה וקצת הוא הגיע, נכנסתי למכונית, נשיקה על הלחי ויצאנו לדרך, כל הדרך הוא התלבט מהיכן להגיע לשם, כאילו שחיינו תלויים בזה.

כשהתקרבנו למקום הוא התבחבש חצי שעה על החניה, כי הוא לא אוהב לשלם על חניון, אח"כ הוא התלבט ארוכות אם מותר להחנות את האוטו כאן, "תחנה כבר" מצאתי את עצמי צווחת בחוסר סבלנות. יש לו מזל שבאתי עם התיק הקטן שלי וששכחתי להביא את הפצירה הקטנה שאני נושאת עמי.....

שוב התלבטות הרת גורל, מה הוא צריך לקחת מהמכונית

ואנחנו צועדים ברגל למועדון והיה לו חשוב לשתף אותי בבחירת החולצה שהוא לבש, כי אין לו הרבה חולצות מכופתרות משום שצריך לגהץ והוא שונא לגהץ.

בשלב זה עוד ניסיתי לצחוק איתו ולומר לו שבגלל זה התגרשתי, כי נורא שנאתי לגהץ לבעלי, "את רצינית הוא שאל אותי בתדהמה?" "ברור" עניתי לו

והוא שתק לשנייה מנסה להחליט אם אני רצינית או לא.

הגענו למועדון, נכנסתי ברכתי לשלום את חבריי והוא התחיל להילחץ מן הדחק, צפוף לו, יש הרבה אנשים, יש רעש של מוסיקה.

האמת, שאחרי כוסית ודקה עם תפוזים הוא נשמע נסבל יותר, גררתי אותו לכיוון האוכל, חשבתי ששם הוא יסתום את הפה, אז חשבתי....

הסלט נראה לו יבש, הפלאפל קר, "אז אל תאכל פלאפל" עניתי לו בעודי חושבת אם יש סעיף בחוק שאוסר על סקילה בכדורי פלאפל.

חזרנו לשולחן לאכול הוא ממשיך בהתלבטויות מה להזמין לשתות עם האוכל

בעודו שוקל ארוכות אם הוא רוצה לרקוד, נטשתי אותו עם כדורי הפלאפל הקרים והלכתי לרקוד ממש בלי להתלבט.

בעודי מעכסת בחינניות, אני קולטת אותו מהקצה מנפנף בידו כמו אדם טובע

נטשתי את רחבת הריקודים, הלכתי לכיוונו ונורא השתדלתי לא לסחוב סכין קטנה משולחן שהיה בסמוך.

"אני חושב שלא טוב לי כאן", האמת שהייתי ממש גאה בו, סוף סוף הוא סגור על משהו, "נו ומה אתה רוצה לעשות" אני שואלת, "אני מתלבט אם ללכת מכאן".

"אני נשארת, כשתחליט מה בא לך, תודיע לי" (קיוויתי שזה יהיה לפני עצמאות 2008)

ואם אני אלך מכאן, איך תגיעי הביתה? הרגעתי אותו שאסתדר, שירגיש בנוח

שאני לא כועסת, שזה בסדר, אבל הוא נשאר עוד חצי שעה עם פרצוף של ביטוח לאומי.

כשהבנתי שהחלטה לא תצא ממנו, הצעתי לו בעדינות שילך, אם לא טוב לו

הוא נשם לרווחה, אסף את עצמו נפרד ממני והלך.

ואני חשבתי לי שבחיים, אבל בחיים, לא היה לי אחד כזה שזיין לי כך את המוח.

איך הסתדרה מוקה

עם מי היא חזרה הביתה????

ולמה היא הלכה לישון רק ב – 6 בבוקר

שאר הפרטים בפרק הבא של "מוקה והעיר הגדולה"....