בין השוקולד לוניל

ממוצאי שבת כמעט ולא ראיתי את הקטנה שלי, היא התחברה לאחייניות שלה מהצד של הי"ד והלכה לישון אצל גיסתי בדימוס, אח'כ  הן עברו להתנחל אצל הסבתא ואני קרועה.

מצד אחד אני מאוד מפרגנת לעצמאות שלה, הרי אני כל הזמן מקטרת כמה היא נצמדת לי לעורק, אבל מצד שני הגעגועים הורגים אותי.

חשבתי כמה קשה לנו לשחרר את הילדים שלנו.

אני שמחה שהן עוד בגיל כזה שאני יודעת בכל רגע נתון היכן הן, לא יודעת איך ארגיש שהן תהיינה ממש ברשות עצמן, בלי חובת הדיווח למפקדת האם.

כל השבוע אני משוחחת עם עצמי (עצמי גם עונה לי ) שזה טוב, כי הן מתבגרות וכך מאפשרות לי לקחת את ה"ספייס" הכל-כך חשוב לי, אבל בפועל, אני תמיד מרגישה קרועה בין הרצון והצורך להיות איתן ובין הצורך לשחרר אותן ולקחת את המקום שלי, או לתת להן את המקום שלהן.

אולי משום שאני מגדלת אותן לבד, הג'אגלינג הנפשי הזה הוא מסובך יותר.

ולא צריך לרחם עלי, אני בהחלט יודעת לדאוג לעצמי, שומרת בדבקות על החיים שלי, על ההנאות שלי, לא מוותרת, למרות שלפעמים לצאת לסופ'ש, זה מצריך הערכות ברמת של פיקוד העורף.

ואני יוצאת ומכייפת, אבל יש לי רגע שאני קוראת לו פג-תוקף. ברגע מסויים אני נתקפת געגועים וכבר לא מעניין אותי כלום, רק לחזור הביתה אליהן.

ואולי אני סתם מבלבלת לכם את המוח, כי אני מתגעגעת לקטינה שלי.

"אמא", הן שאלו בפעם המיליון, "למה אבא לא אוהב אותנו? "

"זה לא שהוא לא אוהב", אמרתי, "הוא פשוט מקולקל, לא עובד, אין מה לעשות,

 כמו שאתן לא כועסות על השלט שהוא הפסיק לפעול, כך תתייחסו לאבא שלכן וזהו!"

זה כי נשבר לי הזובי מלנסות ולהבין אותו, או מלנסות להסביר להן, משהו שנשגב מבינתי.

אחרי יומיים הוא התקשר, הקטנה "אמא הוא כנראה התחיל שוב לפעול...."

הגדולה, "אל תשמחי, הוא מכשיר בעייתי, יש לו המון תקלות"

מה היינו עושות בלי הומור בחיים.

הלכתי לשם , מודה, בלי חשק אחרי לילה ללא שינה, כמעט ...

הגדולה חולה, המזגן באוטו שלי חולה עוד יותר, אני מתבשלת בשמש

עצבנית, מתה לקצת מנוחה מהכל.

הפעם האחרונה שיצאתי לסופ'ש היה בינואר. הי"ד לא לוקח אותן לסופי שבוע,

הוא מוכשר, ב4- 5 שעות חודשיות, הוא ממצה את האבהות שלו

ואני שחוקה, עד לקצות אצבעותיי, זקוקה לזמן שלי עם עצמי, לזמן שלי איתו בניחותא

בנוסף לזה הבכורה שלי כנראה קראה את כל ספרי הפסיכולגיה של גיל ההתבגרות, היא לא מפספסת אף שלב ומוציאה לי את הנשמה בפיצטה...

וכך הגעתי, עם הלשון בחוץ, מקווה שלא התחילו בלעדיי

"אמא", היא פתחה זוג עיניים מאושרות, "חשבתי שלא תגיעי" ומייד חיבקה אותי בחום, מייד כל המרמור נשטף ממני

נכנסנו לאולם לצפות בהקרנת הסרטים ל "אוסקרב" . השנה היא בחרה לימודי קולנוע במסגרת

קרן קָרֶב בבית הספר והקבוצה שלה צילמה סרטון שהגיע לחצי הגמר.

והיו כל מיני סרטונים חלקם היו מעניינים בחלקם סימסתי לכל העולם ואישתו, מרוב שעמום...

הגיע הסרט שלה וברגע שראיתי את הפנים המדהימות שלה על המסך הפכתי לשלולית

היא כל-כך מלאת חיים וחן, כל-כך מוכשרת ומיוחדת ולא, אני לא משוחדת...

כמה קל להתאהב בילדה המצחיקה הזאת .וכך כשכולם צחקו מהמשחק שלה, אני בכיתי מהתרגשות , מגאווה, שכמעט והלב שלי קפץ מהחולצה.

באותו הרגע הכל השתלם ונותרתי עם התחושה המתוקה הזאת שיש תמורה לאגרה.

************************************************************************************

מוציאה למכרז....

דרוש כינוי לאיש שלי  (כמה כבר אפשר לקרוא לו- הוא - או האיש שלי )משהו שמתאים למוקה, אבל תהיו יותר יצירתיים משוקו...

לזוכה מובטח סוף שבוע על רמה...

שבת נהדרת, חברים שלי