בין השוקולד לוניל

שנים של חיים על הקצה,

של הבלתי אפשרי,

שחורט בי צלקות,

כי רק ככה הרגשתי חַיּוּת.

ואולי לא אהבתי מספיק את עצמי?!

לא בדיוק יודעת מתי זה קרה,

כי ממש לא שמעתי  תרועת חצוצרה.

עין הסערה הסתלקה

הכל התבהר

פתאום גיליתי דבר אחר, שקט, רגוע, אמיתי.

אש קטנה, לא להבה מתלקחת

דולקת בדבקות, מכילה, לא מתכלה.

היה שווה ללכת  ארבעים (ועוד שבע) שנים במדבר, בארץ לא זרועה

כדי להגיע לנווה המדבר הזה..........

יודעת שזה זניח לעומת כל הטירוף שמתחולל מסביב, אבל הבת שלי קיבלה אתמול

תעודת זהות וזה ריגש אותי עד דמעות....

בתקווה לימים שפויים יותר.