בשבוע האחרון חיי הסקס שלי מסתכמים בלרדת ל..איילון ולהיתקע שם בפקקים ולקלל, נהייתי קללנית 
אם שמעתם שמפלס הכינרת עלה לאחרונה, זאת אני ! בכיתי, בכיתי ולקינוח קיטרתי.
קשה לי, מאוד קשה לי לזגג בטירוף בין כל העבודות, להזדחל בפקקים של איילון, להגיע הביתה שבורת רגליים ונטולת אנרגיות, לתפקד כרגיל בבית, לבדוק שהבנות אכלו, התקלחו, הכינו שיעורים, לדבר עם המורה של זאת, להתעצבן שהבית ג'יפה, להיכנס לחדר השינה שלי, כשכל הבגדים פזורים על המיטה, אין לי זמן לדבר עם חברים, העיניים נעצמות לי ב9 ואני מרגישה שאין לי חיים.
במדור הבנות יש רק נחת, הן מסתדרות מצויין, עוזרות אחת לשנייה, משתדלות לעזור בבית כל אחת כפי יכולתה.
הקטנה שוטפת כלים ואחר-כך צריך להיכנס למטבח עם גונדולה, אבל מי מקטר, מי? 
אבל אני עוד לא עשיתי את הסוויץ ההכרחי, אני הולכת בתחושה שאני אמא מזניחה, זאת אני חסרת סבלנות.
ביום חמישי מעייפות זרקתי משהו לגדולה, התפתח ריב ואח'כ בכיתי מתסכול
על שלא יכולתי להתאפק, במקום להיות מאושרת שהיא גדלה ולוקחת אחראיות, שהיא מתקרבת אלי בצעדי ענק, אני מחבלת במערכת היחסים שלנו.
הבוקר קמתי עקומה לגמרי
בטקס הפרידה שלי עם הקטנה, היא אמרה לי " אמא תודה שאת עושה הכל בשבילנו ועוד נשאר לך כוח לצחוק " לצחוק, אני? 
איפה הילדה הזאת חיה לאחרונה?
בדרך לעבודה המילים שלה חילחלו לי לתודעה ונכנסתי באמאמאשלי, אני שתמיד רואה את הכוס המלאה, שרודפת אחרי האופטימיות גם כשהיא בורחת ומצליחה להשיג אותה, איך הפכתי לכזאת רשלולית.
מזה הבכיינות הזאת, בשלב זה הרמתי קולי עלי, תודי לאלה שיש לך רגליים בריאות, שיכולות להישבר בעבודה מאומצת.
תהיי שמחה שאת יכולה לעשות למען עצמך, בשלב זה כבר לא יכולתי להביט לעצמי בעיניים.
הבנתי שבשביל להיות "וונדר-וומן" אני צריכה לקנות תחתונים זוהרים ומי שקצת מכיר אותי יודעת שתחתונים זה לא הקטע שלי 
הבנתי שהבית יהיה פחות נקי ומסודר, החברים שלי יבינו שאם אני מסננת אותם או שאני עובדת, או מעולפת ואני אני אתאפס על עצמי, כי אין לי ברירה אחרת .
אין לי זמן וסבלנות להיכנס למחשב, גם אני אני מזפזפת בישרא לא תמיד יש לי אנרגיות להגיב, אבל באנוכיות מוחלטת אני זקוקה לכל התמיכה שלכם.
אוהבת 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
