בין השוקולד לוניל

התגעגעתי אליכם, לישרא שלי, לבית השני שלי, לחברים הכי טובים שלי.

זר לא יבין זאת, את ההתחברות לקליקת הבלוגרים.

נשמע הזוי משהו, לקרוא למקום וירטואלי "בית", לקרוא לאנשים, שאתה  מכיר, רק בכינוי ,"חברים".

אבל באופן הכי טבעי שיש, ישרא זה בית ואתם הפכתם להיות החברים הכי טובים שלי.

וכשאני נכנסת הביתה, אני מייד בודקת מה שלום כולם, בפרט אם ה"אחים הקטנים", לא מדוכאים, אם עבר על אישתי יום טוב בעבודה, והאם בעלי הוירטואלי מרגיש טוב , בודקת קצת מה מצב אצל החברות שלי, עכשיו הפולניה יכולה להירגע

כי כל אחד מכם, על שלל גווני, הגיל, המין, הסטטוס המשפחתי, אופן התנסחותו, אורח חייו, כולכם אהובים עלי.

להיות בלוגר, זה לשים מסכה אחת, אך לקלף מאה אחרות.

חלקתי אתכם רגעים יפים, מכוערים, עצובים, שמחים.

חלקתי אתכם חוויות, מחשבות, תשוקות, פחדים, לבטים.

ואתם, תמכתם, יעצתם, בכיתם, צחקתם, הזדהתם איתי.

הוירטואליות התערבבתה עם המציאות, לאחר שפגשתי כמה מכם (הרבה מכם  )

ונוצרו לי חברויות כל-כך יפות, חוויתי חוויות מסעירות (כן, מסעירות ובעינויים לא מגלה יותר מזה...)

ועכשיו, בעומדי על הפודיום, מצלמות מתקתקות מכל עבר, הרי זכיתי להיות אשת השנה ע'פי מגזין "טיים".

תודה לכם חברים יקרים,

תודה לך בתי בכורתי, על הדחיפה לכיוון ישרא.

תודה לאישתי שעומדת לצידי, גם בימים קשים.

ותודה לי, שאני אני, אני אוהבת אותי (רוב הזמן...  )

שבת חמימה וטובה

הרבה אמוציות נשפכו בפוסט הקודם ,גם בתגובות, משום מה, לא יכולתי להגיב לכם.

זה לא אומר שלא קראתי כל תגובה שלכם בתושמת לב ובהוקרת תודה.

לוקחת לי פסק זמן קטן מהבלוג שלי, לא מישרא!, קצת זמן פציעות.

יותר מדי קורה לי לאחרונה, זקוקה קצת לשקט שלי עם עצמי.

יותר מדי אנשים, שאיני חפצה בהם, מחטטים לי בבלוג, קוראים לי את הנשמה, לא רוצה לתת להם כניסה לנשמתי.

למזלי, התברכתי באהבת חברים יקרים, באהבתו העצומה של האיש שלי, רוצה להתעטף באהבה הזאת ולחשב את צעדיי הלאה.

במהלך החודשים האחרונים ישרא הפכה לבית חם בעבורי, הכרתי ועדיין מכירה כאן את האנשים הכי איכותיים שפגשתי בחיי.

אוהבת אתכם, תודה שהארתם את חיי, אמשיך לבקר אתכם, אצלכם.

ובנתיים, כמו שטליק ושדות אומרים, תהיו טובים.

שבת-שלום

אוהבת מאוד

מוקה

לא להיות ב"מיין סְטרִים", זה אומר, לעמוד לפעמים, הרבה פעמים, בקו האש.

ולעמוד תדיר בקו האש, זה מתיש, מעייף, שוחק.

לפעמים אני חשה קנאה ,באלו הנשים, המתנהלות להן בשקט בחיים.

לא בולטות, לא מוחצנות, שהחיים שלהן שלווים יותר.

ואני, אני חייה בתרועה רמה, במחוות גדולות,בשיא הווליום, באמת שלי, הולכת לפעמים עם הראש בקיר, רק כדי להיות נאמנה לעצמי.

זכורה לי פעם אחת, בישיבת מורות, כשהמנהלת החדשה זרקה לחלל רעיון, שקומם אותנו, איך כל העיניים של המורות הופנו אלי, ברור היה להן, שאני שוב, אעשה את העבודה בשבילן, שוב אני לא אוכל לסתום את הפה שלי, כשמשהו מציק לי, לשבריר שנייה, התקוממתי אז עם עצמי,קראתי כבר את הנולד, אבל לא יכולתי להתנהג אחרת.

וכך היה גם בעבר, כשלמדתי, כשעבדתי, כשהתחברתי אל חברים.

הכל בעוצמות שיא, אם זאת חברות נשים ,או גברית.

לכן החברויות שלי עזות, האהבות שלי עוצמתיות, אני לא יודעת להיות אחרת.

אני לא יודעת לחיות באפור, אני נעה בקצוות בין השחור ללבן.

וכשיש פיצוץ, הוא מרגיש כמו הר געש

ואחרי אני נותרת  חסרת נשימה, סחוטה, נטולת אנרגיות

ובכוח האינרציה, אני ממשיכה שוב בהילוך הגבוה.

נפגשתי השבוע עם חברה ותיקה שלי, שאמרה לי "את אישה חזקה, שום דבר לא ישבור אותך"...האמנם, זאת התדמית שאני יוצרת, אשת הברזל?

או שאנשים כה שטחיים, שהם לא מרגישים את העייפות שלי, את נקודות השבירה, את הרגעי החולשה? את הרצון לשים לפעמים את הראש על כתף בוטחת.

לפעמים, רק לפעמים אני מתעייפת ואני כמהה לחיות קצת באפור, להירגע, להרגיע.

אבל אני כבר כל-כך מורגלת להתנהל כך בעולמי, להיות לבד, גם בתוך זוגיות.

ואתה, אתה רוצה משהו אחר, אתה רוצה שותפות מלאה, מבקש ממני, לעזוב את כל המגננות שלי, לתת לך להיות שם בשבילי ואני לא יודעת כבר איך, איך להכניס מישהו, באופן מוחלט אל תוך חיי.

אתה אומר לי שוב ושוב, תרשי לי להיות שם בשבילך, גם כשלא בסדר, אל תעשי הצגות למעני.

אני נאבקת בך, נאבקת בי, מנסה לפנות לך את המקום שלצידי, לפעמים אני מצליחה, הרבה לא.

ועם כל האהבה העצומה שלך, שעוטפת אותי גם ברגעי הלבד שלי, אני תוהה לפעמים, האם גם אתה תתיאש ממני.