בין השוקולד לוניל

יומני היקר, הגיע זמן ניקיונות לפסח אני קובעת לי לוח זמנים קפדני, כל יום של החופשה יוקדש לחדר אחר בבית ועד לערב החג אני אתהדר בבית נוצץ מניקיון.

כמה אמא תהייה גאה בי ,נכון יומני היקר?!, כי בכל פסח, היא הייתה מוציאה לנו את הנשמה כדי לנקות, איזה כייף היה לקרצף את הבית במקום לשחק עם חברים.

הכי אהבתי היה להוציא את כל תכולת הבית לגינה, כדי שהניקיון בכלל יהיה יסודי.

ולכן הבטחתי לעצמי, שמייד עם פריצת החופשה אני יוצאת חמושה בדלי וסמרטוט ומסתערת על כל בדל של אבק.

אבל יומני היקר, את היום הראשון של החופשה ביליתי במיטה, ממש לא יצאתי מהפיג'מה

נו לא נורא, מגיע לי יום אחד של מנוחה הבטחתי לעצמי, שמחר בטוח אני מסתערת על הבית.

קצת לא נעים לי, יומני היקר, כי גם אתמול שמרתי בקפדנות על ה"לוק" הפיג'מתי ,אבל אתמול הייתה לי סיבה ממש טובה, הייתי עסוקה עם הקטנה שלי באתר מגניב שמלבישים בו בובות ועד שלא סיימנו להלביש את כל הבובות בכל האופציות פשוט לא יכולתי לעזוב.

היום יומני היקר, היום בכלל אסור להתחיל בניקיון, כי בצהריים אני מתוכננת להיפגש עם אישתי בתל-אביב, אז ביום כזה חל ממש איסור על ניקיונות

מחר, יומני היקר, מחר אני מבטיחה...לחפש תירוצים חדשים...

לפעמים זה לוקח לי זמן רב, מאוד רב.

אני מתבחבשת עם עצמי, אוכלת את עצמי, סובלת, חוזרת ל"זירת הפשע" כדי לאכול עוד קצת חרא עד שאני מרגישה שמיציתי.

אבל כשמיציתי אין דרך חזרה, משהו מת בלב שלי לגבי אותו אדם, אין לי רגשות של שנאה או נקם, אבל גם אין אהבה בלבי ולפעמים זה עצוב, אני חושבת שלפעמים אני לא מרפה, כי קשה לי האדישות שמטפסת אל הלב שלי אולי משום שאני אישה של רגשות עוצמתיים , של שחור ולבן

וכשאני מגיעה לרגע של ה"אין" משתלטת עליי עצבות. כמו סוג של אבל, אז אני מעדיפה להיאחז ברע רק בשביל להרגיש חיה

שבוע שעבר ישבתי במסעדה מדהימה עם איש אחד חכם, שאני מאוד אוהבת. קצת התבכיינתי בפניו על זה ועל ההוא ועל מה שקורה איתי והוא בתובנות האין סופיות שלו, שם מראה בפניי וידעתי באותו הרגע,שהוא צודק והגיעה עוד רגע של פרידה ביני לביני.

ואני מתגעגעת לגעגועים.....

"כל היום היא לשה לשה את הביצים של חיים"  , נו טוב כמעט, מכיוון שאין לי אף חיים, אני לשה בעיקר בצק (נכון שזה נורא כייף ללוש דברים שאוהבים? )

בתקופת בית ראשון שלי, הייתה לנו מסורת כל שבת הייתי אופה לחמניות עם הבנות, כל אחת הייתה יוצרת יצירות משל עצמה עם הבצק ואז כשכבוד הי"ד היה מתעורר, היינו יושבים לאכול ארוחת בוקר יחד, כשהוא היה צריך לנחש איזו יצירה עשתה כל ילדה שלו.

מאז כידוע לכל יושבי ציון והתפוצות ,הבעל התאדה מהמלאי והפסקתי עם המסורת המשפחתית החיננית משהו.

ואיך חזרתי לטבול ידיי בבצק?, כמובן בזכות אישתי האהובה, שהזכירה לי את חדוות הלישה.

כי הריח של לחם טרי שנאפה בבית, הוא פשוט ממכר.

ולדעתי הצנועה, אפייה היא כמו מעשה אומנות, אתה יכול להוסיף את כל המרכיבים הכי משובחים, אבל אם לא תדע איך לשלב אותם בהרמוניה היצירה מתחרבשת.

ומכיוון שאני אשת הספר, הלכתי וקניתי לי ספר מתכונים משובח "לחם טרי" של דברה הריס וסו לרקי (מומלץ) אהבתי אותו גם בזכות ההיסטוריה הקצרה של מקור הלחם וגם בזכות הטיפים הנפלאים.

עומר כייאם כבר אמר כי מה שדרוש לו לאדם הוא "כיכר לחם , כד יין ואהבה"

אז עם המון אהבה להפשיל שרוולים:

1 ק"ג קמח לבן מנופה

2 כוסות חלב בחימום של כמה שניות במיקרו (ניתן גם להשתמש במים, אבל החלב משבח את האפייה)

1 שקית שמרית

רבע כוס שמן

רבע כוס סוכר

2 ביצים (אפשר גם אחת אבל אני תמיד אוהבת את הביצים שלי בזוגות)

מלח לפי הטעם.

ולא זה לא מסובך, תארו לעצמכם כמה זמן ארכה אפיית הלחם בימיי קדם.

ידעתם שהמצרים הקדמוניים הם היו הראשונים שניסו שיטות להתססת הצק? או שההתפחה של הבצק נעשתה דרך אגב, כשאופה אחד הניח זמן רב את הבצק עד לאפייה ואז שם לב שהלחם השתבח? ושבתנ"ך שלנו המילה לחם מוזכרת 280 פעמים? בטח לא ידעתם, תקראו בספר...