אני מכירה אותו היכרות שטחית, דיברנו מס' פעמים בטלפון נפגשנו פעם אחת.
אתמול בבוקר הוא התקשר ושאל אותי מה אני עושה בעצמאות, "יש מסיבה שאני חושבת ללכת אליה, אתה רוצה לבוא איתי?"
קבענו שבעשר וחצי הוא אוסף אותי ואנחנו הולכים לחגוג.
בעשר וחצי הוא הודיע לי שהוא "קצת" יאחר, אני כבר הייתי לבושה ומאובזרת לטרוף את הערב.
בסביבות אחת עשרה וקצת הוא הגיע, נכנסתי למכונית, נשיקה על הלחי ויצאנו לדרך, כל הדרך הוא התלבט מהיכן להגיע לשם, כאילו שחיינו תלויים בזה.
כשהתקרבנו למקום הוא התבחבש חצי שעה על החניה, כי הוא לא אוהב לשלם על חניון, אח"כ הוא התלבט ארוכות אם מותר להחנות את האוטו כאן, "תחנה כבר" מצאתי את עצמי צווחת בחוסר סבלנות. יש לו מזל שבאתי עם התיק הקטן שלי וששכחתי להביא את הפצירה הקטנה שאני נושאת עמי.....
שוב התלבטות הרת גורל, מה הוא צריך לקחת מהמכונית 
ואנחנו צועדים ברגל למועדון והיה לו חשוב לשתף אותי בבחירת החולצה שהוא לבש, כי אין לו הרבה חולצות מכופתרות משום שצריך לגהץ והוא שונא לגהץ.
בשלב זה עוד ניסיתי לצחוק איתו ולומר לו שבגלל זה התגרשתי, כי נורא שנאתי לגהץ לבעלי, "את רצינית הוא שאל אותי בתדהמה?" "ברור" עניתי לו
והוא שתק לשנייה מנסה להחליט אם אני רצינית או לא.
הגענו למועדון, נכנסתי ברכתי לשלום את חבריי והוא התחיל להילחץ מן הדחק, צפוף לו, יש הרבה אנשים, יש רעש של מוסיקה.
האמת, שאחרי כוסית ודקה עם תפוזים הוא נשמע נסבל יותר, גררתי אותו לכיוון האוכל, חשבתי ששם הוא יסתום את הפה, אז חשבתי....
הסלט נראה לו יבש, הפלאפל קר, "אז אל תאכל פלאפל" עניתי לו בעודי חושבת אם יש סעיף בחוק שאוסר על סקילה בכדורי פלאפל.
חזרנו לשולחן לאכול הוא ממשיך בהתלבטויות מה להזמין לשתות עם האוכל
בעודו שוקל ארוכות אם הוא רוצה לרקוד, נטשתי אותו עם כדורי הפלאפל הקרים והלכתי לרקוד ממש בלי להתלבט.
בעודי מעכסת בחינניות, אני קולטת אותו מהקצה מנפנף בידו כמו אדם טובע
נטשתי את רחבת הריקודים, הלכתי לכיוונו ונורא השתדלתי לא לסחוב סכין קטנה משולחן שהיה בסמוך.
"אני חושב שלא טוב לי כאן", האמת שהייתי ממש גאה בו, סוף סוף הוא סגור על משהו, "נו ומה אתה רוצה לעשות" אני שואלת, "אני מתלבט אם ללכת מכאן".
"אני נשארת, כשתחליט מה בא לך, תודיע לי" (קיוויתי שזה יהיה לפני עצמאות 2008)
ואם אני אלך מכאן, איך תגיעי הביתה? הרגעתי אותו שאסתדר, שירגיש בנוח
שאני לא כועסת, שזה בסדר, אבל הוא נשאר עוד חצי שעה עם פרצוף של ביטוח לאומי.
כשהבנתי שהחלטה לא תצא ממנו, הצעתי לו בעדינות שילך, אם לא טוב לו
הוא נשם לרווחה, אסף את עצמו נפרד ממני והלך.
ואני חשבתי לי שבחיים, אבל בחיים, לא היה לי אחד כזה שזיין לי כך את המוח. 
איך הסתדרה מוקה
עם מי היא חזרה הביתה???? 
ולמה היא הלכה לישון רק ב – 6 בבוקר 
שאר הפרטים בפרק הבא של "מוקה והעיר הגדולה"....
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
