בכל פעם לפני שאני הולכת לאמא שלי, אני משתדלת לאכול משהו קטן לפני , שהיא לא תחשוב שאני מרעיבה אותי ,בגלל הנטייה שלי להסתער על המטבח שלה, כאילו אין מחר.
ואל תעקמו את האף ,היא אמנם פולניה, אך מבשלת כעירקיה כשרה למהדרין.
מגיעה, ניקור קטן בלחי והיישר לסירים. בו בזמן, שאני בולסת בחדווה היישר מן הסירים ,אני שומעת אותה מנשקת בחום את הבנות ואומרת להן כמה היא התגעגעה אליהן. ומה אני עז? 
אני לא ברת-חיבוק וגעגוע. נו מילא, תוך שאיבת הסיר השלישי אני קולטת אותה בזווית עיני דוחפת לבנות קצת כסף לכיס, שלא יחסר להן. מה אני עז 2? לי לא מגיע קצת דמי-כיס לבזבוזים?!
אחרי שעברתי בשיטתיות על המדף העליון במקרר, זה קורה במפתיע, אני שבעה ולכן אני קמה להניח את כרסי הקטנטנה על הספה בסלון.
הספות בסלון עטופות בפיקה ומאובטחות בצדדים בסיכות בטחון, שחס וחלילה שום דבר לא יגלוש מן הצדדים ואז, תיפתר התעלומה הכי גדולה בחיי (פרט לרצח ארלוזורוב )
מהו צבע הריפוד של הסלון.
מאז שאני זוכרת את עצמי ,תמיד הסלון שלנו היה מכוסה בפיקה. ותמיד הפיקה הזה היה תואם את מצב הרוח הלאומי, אישי.
בתקופה שלאחר מלחמת ששת הימים , הפיקה היה מכוסה בפרחי חמניות צהובות וססגוניות.
לאחר מלחמת יום הכיפורים, עברנו למשבצות סולידי, כי המצב רוח היה על-הפנים.
תמיד התירוץ היה , שהילדים לא יקיאו על הריפוד. לא שהיינו מקיאנים כאלה גדולים, כי כל ילד של אם פולניה יודע היטב מגיל צעיר באילו אזורים מותר לו להקיא. בעצם אחותי תמיד מעצבנת אותי כשאנו נפגשות, אז לא אכפת לי שתחשבו, שהיא היתה המקיאנית בבית, מגיע לה!
גם כיבוס הפיקה היה נערך בחשאיות מרובה ותמיד, כשאחיי ואני היינו בבית-הספר. ובכלל התירוץ הזה לא עמד אף פעם במבחן הזמן, כי גם כשבגרנו המשכנו להירדם על הספה, כשבלחיינו נטבעות המשבצות הקטנות של הפיקה.
עכשיו משעברתי לסלון ,הגיע הזמן של סריקת המערכות שלי (אמא פולניה לא זקוקה לאולטראסאונד כדי לבצע זאת).
"שוב את עם הבית-חרושת בחוץ"? , היא שואלת . שנים אני מנסה לשכנע אותה, שהמפעל שלי יושב דרומית יותר ומה, שמציץ, הוא רק קצה הציץ ושבכלל אני עושה את זה כשירות לאומי. קצת להעלות את מורל בחורינו יקירנו , נופל על אוזניים ערלות. בגלל הטיעון ההגיוני "מה יגידו השכנים?"
זה שאדון צוקר כבר לא רואה ואישתו כבר ממזמן עליה השלום, לא עושה עליה רושם.
גם הפיליפיני שלו, שמוטרד מאיך ישלח למשפחתו את הדולרים שיקבל בתום החודש ושום ציץ לא יסיח את דעתו מן המטרה הקדושה.
אבל אמא, אני עם תחתונים נקיים , אני מפטירה בחן , מנסה לזכות בכמה נקודות של חסד. "זה תחתונים זה" ? , היא מזלזלת בחוטיני שלי.
השנה אף הגדלתי וחשפתי לפניה את הקעקוע החדש שלי, היא הגיבה בזעזוע ניכר "איזה מסר אני מעבירה לבנות עם זה"
נו, איזה מסר יש בקעקוע קטן? מה אני מטפלת בהן פחות עקבות כך? אוהבת אותן פחות?
הרי כולנו יודעים מה יהיה...הקטנה שלי, עדיין חושבת, שאני ההמצאה הכי מוצלחת מאז הגלגל, הבטיחה שהיא תעשה בדיוק כמו שלי והמתבגרת הבועטת, נשבעה שהיא לעולם לא תקעקע את גופה.
הגיע הזמן למעט קפה עם רגשות אשמה בצד. ,נו מתי תתחתני ותעשי לי קצת נחת" ? אמא , אני מזכירה לה ,כבר התחתנתי פעם והרבה נחת לא יצא לך מזה לא? זוכרת את המרוקאי (השם ינקום דמו)
היא משנה גישה ושואלת "יש לך מישהו? " כן אני עונה, כושי גדול. את רצינית ? היא שואלת , אחרי שהיא חוזרת לעשתונות שלה (העשתונות של אמא פולניה אף פעם לא הולכים רחוק) . לא סתם , אני מפסיקה להתרשע, אני יוצאת עם סתם רומני אחד, אבל קטן ממני בהרבה ,אני עונה, גם כי זה נכון וגם כי אני אוהבת להמם אותה.
היא עוד שוקלת מה יעדיפו השכנים כושי גדול , או רומני קטן.
זהו, הספקתי ליצר לה חומר לחודשים של קיטורים ,הגיע הזמן ללכת לביתי ולספות שלי, שמיותמות מכל כיסוי .
גילוי נאות.
אמא שלי לא כזאת איומה, זה אני שלמדתי מהטובה מכולן. סתאם, האמת שאני מאוד אוהבת אותה. וגם היא אותי, בדרכה היצירתית.
אני לא גזענית ויודעת שלפי התקינות הפוליטית הייתי צריכה לומר אפרו אמריקני, אבל זה לא יחליף לכושים את צבע עורם
וזה בטח לא יעשה את האנשים פחות גזעניים, רק צבועים יותר.
יש לי הערכה רבה למרוקאים (פרט לאחד מהם הי"ד).לרומנים ולכל אנשי התפוצות באשר הם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
