בין השוקולד לוניל

כשהגעתי לארבעים ו..., שאלה אותי חברה איך עברתי את משבר גיל הארבעים, אמרתי לה, שהייתי נורא עסוקה, פשוט לא יצא לי, אבל אם זה חובה

אז אני מוכנה.

אז את ה"משבר" לא עברתי, אבל רק אלוהים יודעת, שעברתי גם עברתי המון אתגרים בשנים האחרונות כל-כך הרבה שלפעמים ונדמה שאני יכולה לשמש פרומו  של "אקסטרים".

במרוצת השנים למדתי היטב איך לחפות, לבנות טוב את המסכה, להדק אותה לפנים, לשים קצת תחבושות על הלב שלא ידמם וההצגה בעיצומה.

ואני חזקה כמו לביאה, מתפקדת במצבים כמעט בלתי אפשריים וכל מי ששואל אני עונה במן רפלקס מותנה..."אני בסדר, הכל בסדר"

עד שמגיע רגע אחד קטנטן, מילה אחת שיכולה לשבור אותי לגמרי

ואז אני קורסת לתוך עצמי, לא מרשה לאף אחד להיכנס פנימה.

מועטים החברים, שאני מרשה להם לדעת מה קורה אצלי, מה קורה איתי.

אולי משום שאני מרגישה, שאני חייבת ל"ספק את הסחורה" להיות תמיד בתפקוד עַל

וזה מכביד וזה מעיק ואני זקוקה לכוחות עצומים כדי לדחוף את עצמי למעלה.

הרי גם השחקים הכי דגולים זקוקים להפסקה, כדי לשאוב כוחות ולהעלות שוב על הבמה....

שבת נהדרת חברים שלי, התגעגעתי אליכם...

אתמול יצאתי לצעוד בערב, הייתי כבר לבושה, אבל משהו לא הסתדר לי

כשהסתכלתי על עצמי שמתי לב שאני לבושה "טיפ-טופ" חולצה שנוזלית, גרביים ,נעלי הליכה

ו....חוטיני,  שכחתי רק את המכנסיים...

יש מצב שאני לא בפוקוס?

שנת 2000, אנחנו גרושות טריות, אני מהבעל, הן מאבא שלהן. בית מרוסק

שריח הצער נודף בו מהקירות ואני מחליטה בניגוד להחלטתי בעבר להכניס הביתה כלב.

יוני 2000 סנואי כלבה קטנה מעוקרת, מחונכת , נמסרת לנו  ואנחנו מתאהבות בה ממבט ראשון. הבית חוזר לאט לאט למסלולו, הבנות עסוקות עם הכלבה

והיא מצליחה לאט לאט לרפא את הפצעים ולגרום להן להשתולל, לצחוק

ולהבין שהחיים ממשיכים למרות ש....

סנואי משתלבת בטבעיות כל-כך בטבעיות שליל סדר אחד, שנשארנו הבנות ואני לחגוג לבד בבית, אני עורכת סדר פסח כהלכתו וגם הכלבה יושבת איתנו לשולחן הסדר, בניגוד למה שחשבתי, עד היום הן זוכרות זאת כאחד מהחגים הכי כיפים שהיו לנו.

הקיץ חולף ומגיע החורף, הכלבה מתחמנת וקופצת לישון בלילה במיטה של הקטנה, שתיהן מכורבלות זו בזו ולי אין לב לגרש אותה מהמיטה, עושה עצמי כאילו לא שמתי לב...

כל פעם שהגדולה במשבר, הכלבה מרגישה וישנה למרגלות המיטה שלה

ועצם הידיעה הזאת מחזירה לבכורה שלי את החיוך לפנים.

יוני  2007,יום ראשון ואני מתזזת עם הציצים שלי בין רופא לרופא.

סנואי לא מרגישה כל-כך טוב, מקיאה, אנחנו חושבות שזה משום שהיא אכלה אוכל מפח האשפה.

יום רביעי אני חוזרת אחרי שמעכו לי את הציצים ורואה שהכלבה בקושי זזה, לא שותה ומקיאה כל דבר.

אני מחליטה לקחת אותה לווטרינר שם היא מחוברת מייד לאינפוזיה ונשארת בפיקוח.

אנחנו נפרדות ממנה, כשהיא עומדת על הרגליים, מאוששת.

יום חמישי אנחנו מגיעות לבקר את הכלבה שלנו ושומעות שהמצב קשה, כי יש לה כשל כלייתי חמור, שלושתנו גועות בבכי, מבקשות מהרופא לעשות הכל כדי להציל אותה.

יום חמישי בערב ואני מקבלת את התשובה הכל-כך מיוחלת לגבי הבדיקה שעברתי ואני מתחילה לנשום

יום שישי אנחנו עוד מתלבטות אם ללכת כפי שקבענו מראש ליום כייף בשפיים, כי סנואי במצב קשה. רק כשאנחנו שומעות שהיא מתאוששת, אנחנו נוסעות ליום כייף המתוכנן.

שבת בלילה נדם לבה הקטן של סנואי.

אני מקבלת את הבשורה בטלפון, נסגרת בחדר וממרת בבכי, איך ,איך לעזאזל אני אומר להן, הן מקוות לנס, חושבות שהיא תתאושש ותשוב הביתה.

הן קמו היום בבוקר ועדיין לא מצאתי כוח לספר להן, דחיתי את רוע הגזרה עד שיחזרו מבית הספר בצהריים

עוד מעט אני הולכת לאסוף אותן, הן בטוחות שאנחנו הולכות לבקר אותה, הן לא יודעות שאני הולכת לשבור להן את הלב....

ומה שבא לי לעשות יותר מהכל זה לברוח איתן לאי בודד, לעטוף אותן בצמר גפן, שאף כאב לא יעבור יותר דרכן.

לזכרה של סנואי ,כלבה קטנה ,שנתנה כל-כך הרבה אהבה.