בין השוקולד לוניל

יחפה,

גופייה קטנה ומסמורטטת

פעם הייתה לבנה, היום הצבע לא מוגדר,

בוקסר דהוי ונוזלי

שיער הפרא, אסוף בגומייה

איך זה שדווקא בבית שלי, אני נראית כמו הומלסית.

כן, גם אני נכנעתי לחגיגות הבסטליה של ישרא. קצת מפגרת, מודה, אבל תמיד אופטימית.

חמש שנים האתר הזה קיים, אני רק ארבעה חודשים חלק ממנו.

האמת, שלא היו לי שום ציפיות כשפתחתי את הבלוג שלי. כבר סיפרתי כאן, שבתי פתחה ,עיצבה לי ובעצם ממש דחקה בי לכתוב, אני הייתי מאוד סקפטית בנושא.

חשבתי, שאכתוב קצת ובזה יסתיים העניין, לא תארתי לעצמי לאן הדרכים של ישרא יובילו אותי.

אז מה היה לנו, קצת סטטיסטיקה.

בחודש הראשון שפתחתי היו לי כמאה כניסות, בחודש השני 1000 ומחודש לחודש כוחי עולה .

בחודש השני, קבלתי במתנה ובהפתעה, מנוי פרו.

אני מלונקקת בגוגל, לא רק בשם הבלוג, אלא בזכות שמות פוסטים שלי.(זה אומר שאני סלב? )

על הניק מוקה.

הכינוי הזה הולך איתי כמה שנים ברחבי הנט', כך שעד היום ,איש שאני מאוד אוהבת קורא לי מוקה, כשם חיבה.

למה בעצם מוקה?

א. כי יש לזה אסוציאציה מתוקה ואני אישה של מתוק.

ב. כי אני מעורבבת בת לאם פולנייה (הוניל) ולאבא מעירק(השוקולד) ולכן יצאתי מוקה.

בזכות ישרא

הכרתי וירטואלית אנשים מדהימים, מוכשרים, חכמים, שאני נהנית לקרוא אותם.

הכרתי נשים מדהימות, חזקות, נפלאות, ששמחתי לפגוש בהן.

הכרתי את איריס, שהפכה מייד לדמות מרכזית בחיי וכל יום אני אוהבת אותה יותר ויותר.

נודעה לי האמת, המרה, לגבי מערכת יחסים צולעת מעברי, בעקבות הידיעה, חתכתי את חבל הטבור, רווח לי וחיי רק השתדרגו מאז.

הצלחתי לאהוב בלוגר אחד, ממש אהבת נפש, למרות שמעולם לא פגשתי בו.

הכי אוהבת

להכנס ולראות תגובות שלכם.

להכיר בלוגרים חדשים, בעיקר את אלה שמסקרנים אותי.

לקרוא אתכם, אחד מצחיק אותי, השני מאתגר אותי, השלישי מחרמן אותי, עם ההיא אני מזדהה וכך הלאה.

להכנס לפינג-פונג של תגובות עם מישהו או מישהי מעניינים.

תודה

על, שהכנסתם אותי לחבורה המופלאה הזאת.

אוהבת את חדוות הכתיבה ואת האהבה שאני מקבלת מכם.

ואוהבת כל אחד ואחת מכם.

*** תודה מיוחדת ליריב, שפעם אחת בשבת בבוקר, הייתי זקוקה לעצה משפטית ולהפתעתי הרבה , תוך חצי שעה הוא חזר אלי בתשובה.

6 בערב מוצ"ש.

חזרתי מהים ניסיתי לישון, אבל כל מיני טלפונים העירו אותי, אני ממש לא ידידותית למשתמש, כשמעירים אותי בטלפון.

קמתי משום מה עם מועקה, קפה, מוסיקה מנסה לגרש את המועקה הזאת, שלא תשתלט לי על הגוף.

עוד טלפון, אמא שלי. היחסים שלי עם אמא שלי מאוד מורכבים. למדתי לקבל אותה כמו שהיא, הפנמתי את העובדה, שכנראה לעולם לא נהייה קרובות

כל טלפון שלה ואני מייד חוזרת למשבצת הילדה הקטנה והנזופה.

שוב לא בסדר, שלא הבאתי את הבנות, השיער שלי ארוך מדי, הציצי שלי חשוף מדיי, הבית לא מספיק מצוחצח , הארון שלי מבולגן וכו ... לא רוצה לחזור לשם.

כל-כך הרבה שנים לקח לי לגדל את הילדה הקטנה הזאת, ללמוד לאהוב אותה, עד שהפכתי אותה לאישה בטוחה ,שמחה ומאושרת.

בימים רגילים אני לוקחת את הטלפון לפינה, ננזפת קלות, משיבה לה לאקונית, סוגרת וממשיכה הלאה בחיי. הפעם אולי משום שהייתי מצוברחת, לא יודעת למה, בעצם יודעת, אבל לא בא לי לחשוף כאן, מצאתי את עצמי דומעת, מן כאלה דמעות, שעוד רגע יהפכו לבכי חזק, שמרעיד את כל הגוף.

המשכתי להנהן לה בטלפון, הרי ממילא היא לא מקשיבה למה שיש לי לומר, חיכיתי שזה יגמר

ממש לא תכננתי לומר לה כלום, אבל פתאום מצאתי את עצמי אומרת לה בקול חנוק מדמעות

אמא, יש גם טוב? ,מה? היא התבלבלה לרגע, יש בי גם משהו טוב? שתיקה רועמת מהצד השני, כנראה היא צריכה לחשוב, אם יש גם משהו טוב בילדה הזאת, שיצאה לה  בניגוד לציפיות פרועה, עם שיער פרוע  ודעות משל עצמה . ואז פשוט לא יכולתי להחזיק מעמד, כך בטלפון, פרצתי בבכי מר,קולני,

לא יכולתי אפילו להשחיל מילה אחת וכך סגרתי את הטלפון.

בכיתי זמן רב, בכי משחרר כזה, בלי לעצור את עצמי, כי ככה אמרו לי השבוע בקבוצה שאני משתתפת בה, לא לעצור את הבכי, שתצא כל הג'יפה החוצה.

קמתי, שטפתי פנים, הבטתי במראה לא מעודדת מפני הבבון, שנוצרו לי מהבכי .מודעת לכך, שעוד מעט אני צריכה לקום, לאסוף את עצמי, להתלבש, לשים את המסכה ולצאת שוב לעולם.

כועסת על עצמי, שאני לא מפנימה שהיא כזאת ואני אחרת, שעדיין למרות כל המודעות שלי, היא מצליחה להחזיר אותי לאחור ועדיין אחרי הכל, אני עדיין מחכה שהיא תתקשר חזרה, תשאל אותי למה אני בוכה, מה כואב לי ושהיא אוהבת אותי ממש כמו שאני.

אין דבר שלם יותר מלב שבור.....רבי מקוצק.

** תוספת של ראשון בלילה**

בעקבות הפוסט הזה הוצפתי במיילים, בטלפונים ,הבעת  תמיכה ותשומת לב.

כולם שאלו, מה קרה ואיך לא מתאים לי....אז קודם כל תודה מעומק לבי על הדאגה והפרגון.

וכן, גם אני לא תמיד שמחה וצהלה, אבל ממש לא מדוכאת.

שוב, תודה לכולם, גם למי שלא כותבים תגובות בבלוג, המבול הזה חימם את לבי.

אוהבת אתכם

המוקה.שוב עולצת