בשלב כלשהו, כשהכל הלך והתמזג בשדה הראיה והצלילים היו מעומעמים פרט לפעימות לב לא סדירות, בחדר מלא אדי זיעה,

למאית שניה, הסתכלתי למוות בעיניים.

הוא לא היה שלו

ואני לא הייתי שלווה איתו.

בסופו של דבר תרופות פסיכיאטריות מתאימות היו היד שמשתה אותי מתוך הביצה שניה לפני שהתכליתי והפכתי להיות חלק בלתי נפרד ממנה.

ישנם בורות שלא ניתן לזחול מהם החוצה בכוחות עצמך.

אף אחד לא ידע את גודל הפחד והשיגעון ואף אחד לא ידע את גודל ההקלה. שתקתי.

אני חיה בין לבין, על גשר מתנדנד, עטוף בערפל של מפלצות.

יום יום אני עושה צעד קדימה ושניים אחורה.

אני הבחורה שיכולה הכל ולא עושה כלום. ככה יזכרו אותי וככה אשכח באבק.