נפילות הן בלתי נמנעות. הן קורות כשכבר שכחת איך זה מרגיש כשהאדמה היציבה מתרככת והופכת לחול טובעני.

זה בסך הכל בסדר ליפול, לשכב שם כמה רגעים ולרחם על עצמך,

לתת לחיים לבעוט לך בצלעות, לתת ליופי ולהצלחה של אחרים לבעוט לך באגו.

אם אתה בר מזל, מישהו עשוי להושיט לך יד אך רוב הידיים מושטות דווקא כשאתה עומד יציב.

האמת היא שיש נטלים שתמיד יהיו רק שלך. אף אחד אחד לא יכול לקחת חלק. ואז כמעט אפשר להרגיש את הבדידות בעצמות.

ההבנה שהאנשים שאוהבים אותך לא באמת מבינים אותך וגרוע מכל, הם לא מכירים אותך.

הם לא מכירים אותי.

כשממש כואב לי אני ממלמלת "אני רוצה הביתה..." כאילו שהלכתי לאיבוד ביער ואני מנסה להגיע בזמן לארוחת הערב.

כשאתה מוצא כוח להפעיל את השרירים ולהפציר בהם להרים את הגוף שלך, תנער את הבוץ מהבגדים ותמשיך ללכת

כי אף אחד לא יבוא.